הרבה שואלים אותי אם אני מתכנן את הציור מראש – אם אני יודע מה אני עומד לצייר, או לאן זה ילך. האמת היא, שבדרך כלל אני פשוט מתחיל. קו ועוד קו, שכבת צבע אחת מעל השנייה. לפעמים זה מתחיל מדמות שאני רואה ברחוב, ולפעמים מצליל של שיחה, מילה שנאמרת חצי בלחישה. ככה נוצרים ציורים של צייר ישראלי – לא מתוך תכנון אקדמי, אלא מתוך הקשבה. אני מקשיב למה שמבעבע בפנים, למה שמחפש לצאת החוצה.

הישראליות בציורים שלי היא לא בהכרח דגל או סמל – היא הרבה יותר עדינה, שקטה, רגשית. היא נמצאת במבט של הדמות, בקו שנשבר, בגוון אדמה שהשתרבב לצבע העור. בעיניי, ציורים של צייר ישראלי הם כאלה שמדברים את השפה המקומית – לא רק עברית, אלא גם שפת הרחוב, ההרגלים, השתיקות, המורכבות.

אני רואה את הציור לא רק כפעולה אמנותית, אלא גם כעדות. עדות לרגע שבו משהו השתנה. עדות למצב נפשי, או לרגש שצף. לכן, כשאני מציג ציורים של צייר ישראלי, אני בעצם מציג שכבות של זהות – שלי, של המקום, ושל הזמן שבו הציור נוצר.

אני מזמין אתכם להסתכל – לא רק על הדמויות או הצבעים, אלא על התחושות שמתחת. כי בסופו של דבר, ציורים של צייר ישראלי הם לא רק על ישראל – הם על מה זה להיות אנושי כאן, עכשיו, ובדיוק כך.