פרידה קאלו – פצע שצומח ממנו פרח
פרידה קאלו לימדה אותי שהכאב לא חייב להישאר בפנים – הוא יכול להפוך לצבע, לצורה, לחיים. היא לא ניסתה ליפות את המציאות, אלא לצייר אותה כפי שהיא מרגישה, מבפנים. הציורים שלה לא רק מספרים סיפור – הם צועקים אותו בשקט.
הפנים שלה חזרו שוב ושוב בציוריה, כמו עוגן בתוך סופה – לא מתוך נרקיסיזם, אלא מתוך רצון להבין את עצמה מחדש בכל פעם. הכנות שלה, הישירות, הפגיעות – אלו הדברים שנגעו בי יותר מכל.
איך היא נוגעת ביצירה שלי:
- היא העניקה לי אומץ לצייר כאב – לא להסתיר, אלא לשלב אותו בשפה האמנותית שלי.
- למדתי ממנה את הכוח של הסימבוליות האישית – שימוש בפרטים קטנים שמכילים עולם רגשי שלם.
היא חידדה בי את היכולת לספר סיפור אמיתי דרך דימוי חזותי – בלי הסברים, רק באמצעות התחושה.
