“מאז אותו בוקר, משהו בנשימה הקולקטיבית שלנו נעצר. הציור הזה הוא הניסיון הנואש, המשותף, לקחת שאיפה אחת עמוקה.”
היצירה הזו נולדה מתוך תחושת המחנק. ה-7 באוקטובר לא רק שבר את הלבבות, הוא כיווץ את הריאות. אני מצייר כאן שלוש נשים, אבל בעצם אני מצייר אומה שלמה. הראשים המוטים לאחור, הצווארים המתוחים עד הקצה, הפיות הפעורים למחצה – זו לא קריאת שמחה, זוהי פעולה הישרדותית. אנחנו רק רוצים לנשום.
העיניים שלהן עצומות, אולי מכאב, אולי מתפילה, או אולי פשוט כי המציאות קשה מכדי להכיל אותה במבט ישיר. הן מחפשות את החמצן שלא נמצא למטה, על האדמה המדממת, ומקוות למצוא אותו למעלה.
הרקע של הציור הוא שמיים כחולים, כמעט פסטורליים, עם עננים לבנים ורכים שנראים כמו צמר גפן או כמו עשן שהתפזר. זהו דיסוננס מכוון וכואב. הרי השמיים באותו בוקר היו יפים להחריד. הטבע המשיך בשלו בזמן שהעולם שלנו חרב. הכחול הזה עוטף את הדמויות, מציע להן נחמה, אך גם מדגיש את הבדידות שלהן. העננים הגדולים משני הצדדים יוצרים מעין “מסדרון” לשמיים, נתיב מילוט לנשמה שמבקשת לעוף מכאן.
שלושת הדמויות מתמזגות זו בזו. אין ביניהן מרחק. השיער שלהן מתבדר באותה הרוח, פניהן פונות לאותו הכיוון. השתמשתי בטכניקת Color Blocking כדי לפסל את הפנים שלהן מכתמים של אור וצל – גווני חול, חמרה וצללים אפורים-ירקרקים שמעידים על טראומה, על לילות ללא שינה, על אבק הדרכים.
אבל השפתיים שלהן אדומות. יש בהן דם, יש בהן חיות. הן עדיין כאן. הציור הזה הוא לא על המוות, אלא על המאבק העיקש, היומיומי, לחזור ולחיות. לחזור ולנשום.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.