היצירה הזו נולדה מתוך תחושת בטן עמוקה, מתוך רעד שעבר באדמה שעליה אנחנו עומדים. המשפט “זו לא אותה המדינה” הוא לא סיסמה פוליטית עבורי; הוא אבחנה רגשית. הוא ההכרה בכך שהבית שלנו עבר רעידת אדמה, וששום דבר כבר לא יחזור להיות בדיוק אותו הדבר.
במרכז הציור יושבת אישה. היא יחפה, פגיעה, מחוברת לקרקע אך בו זמנית נראית תלושה. השמלה השחורה הפשוטה שלה עומדת בניגוד לקירות המתקלפים ולצבעוניות של הדגל שמאחוריה. המבט שלה הוא תערובת של עצב, דאגה, ופיכחון אכזרי. היא לא צועקת; היא יושבת וממתינה.
מצד ימין, סדק עמוק חוצה את הקיר. זהו השבר. זהו הקרע בחברה, בביטחון, בזהות. הסדק הזה הוא חלק מהקומפוזיציה לא פחות מהדמות עצמה. מעליו תלויה תמונה קטנה וממוסגרת של שדה ירוק ושמיים כחולים – “ארץ ישראל היפה” של פעם, הזיכרון הפסטורלי שנראה כעת רחוק ומנותק מהמציאות של החדר המתפורר.
הדגל בצד שמאל נופל בכבדות. הוא שם, הוא נוכח, הוא עדיין המגן דוד שלנו, אבל הוא נמצא בפינה, בצל. הכיתוב השחור על הקיר הצהבהב הוא חותמת. הוא לא מאפשר לצופה לברוח למחוזות של אסתטיקה בלבד. הוא דורש התייחסות.
זוהי יצירה של “פרו-טראומה” קולקטיבית. היא לא מייפה את המצב. היא מניחה את השבר במרכז הסלון, ומזמינה אותנו לשבת ליד האישה הזו, להביט בסדק, ולשאול את עצמנו: איך אנחנו מאחים אותו? איך אנחנו בונים מחדש, גם כשהמדינה היא לא אותה מדינה?
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.