היצירה הזו היא זעקה שקטה עטופה בממתק ויזואלי. על רקע ורוד מסטיק, כמעט תמים, הצבתי את שני ענקי השיש של ההיסטוריה: דוד של מיכלאנג’לו ואטלס המיתולוגי. אבל הם לא כאן כדי להפגין כוח. הם כאן כדי להמחיש את המשא.

הטקסט באנגלית – “We don’t even ask happiness, just a little less pain” – הוא הלב הפועם של הציור. זהו המשפט שמהדהד בראשו של כל מי שמתמודד עם טראומה, חרדה או משבר. זוהי הכנות המוחלטת של ההישרדות: לפני שנחפש אושר, תנו לנו רגע אחד של שקט מהכאב.

אבן קרה מול צבע חי

בחרתי לצייר את הדמויות ב-Grayscale (גווני אפור, שחור ולבן), כדי לתת להן תחושה של אבן, של נצח, אבל גם של קיפאון. אטלס, למטה, כורע תחת הנטל. השרירים שלו מתוחים, הוא נושא את כובד העולם (או את כובד הזיכרונות) על גבו. דוד, למעלה, מביט החוצה בעיניים אנושיות מדי עבור פסל. המבט שלו מודאג, סוקר, אולי אפילו משלים עם הגורל.

הניגוד בין האפור הכבד לבין הרקע הוורוד יוצר דיסוננס צורם. הוורוד הוא ה”בחוץ” – העולם שממשיך להיות צבעוני, אופטימי ודורש מאיתנו לחייך. האפור הוא ה”בפנים” – כובד המשקל שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום.

פרו-טראומה: להכיר במשא

הציור הזה לא מנסה לייפות את המציאות, אלא להניח אותה על השולחן. הוא אומר: “כן, זה כבד. וכן, זה כואב.” אבל עצם היכולת לנסח את הבקשה הזו – “רק קצת פחות כאב” – היא תחילתו של הריפוי.

זוהי יצירה שמחברת בין הקלאסי למודרני, בין הנשגב ליומיומי. היא מתאימה למי שמבין שהחוזק האמיתי הוא לא להעמיד פנים שהכל קל, אלא להודות בקושי ולהמשיך לסחוב את העולם, יום אחרי יום.