אני מביט בה, בדמות הזו שתלויה בין שמיים לארץ, בין מציאות לדמיון, ומרגיש את הלב שלי מחסיר פעימה. היצירה הזו נולדה מתוך תחושה פיזית של סחרחורת – לא כזו שגורמת ליפול, אלא כזו שגורמת להתעורר. זהו הרגע המדויק שבו השליטה אובדת, והאינסטינקט הפראי משתלט.

ציירתי אותה במבט עילי, כאילו היא נופלת אליי, או אולי מתרחקת ממני אל תוך עולם של צבע טהור. העיניים שלה – כחולות, פעורות, מהפנטות – הן העוגן היחיד בתוך הכאוס הזה. הן לא משדרות פחד, אלא תדהמה. תדהמה מהגילוי של מה שנמצא מעבר לגבולות המוכרים.

סדר מול כאוס – הדיאלוג שעל הקנבס

הרקע שבחרתי ליצירה הוא גריד של משבצות צבעוניות – אדום, כחול, ירוק, צהוב. זהו הסדר, ההיגיון, העולם המרובע שמנסה למסגר אותנו. ובתוך כל זה – היא. פרועה, אורגנית, חיה. השיער שלה מתפזר לכל עבר כמו להבות, שובר את הקווים הישרים, מורד בחוקי המסגרת.

הפנים שלה בנויות בטכניקה של Color Blocking גס ומחוספס. העור אינו חלק; הוא מורכב מכתמים של ורוד, לבן, וצללים חומים. כל כתם הוא רגש, כל משיכת מכחול היא נשימה. השפתיים האדומות, הפתוחות למחצה, כמו מנסות לשאוף אוויר בתוך הריק, או אולי לצעוק צעקה שאינה נשמעת.

יצירה של שחרור ושבירה

עבורי, הציור הזה הוא מטאפורה לתהליך הריפוי. הטראומה לעיתים כולאת אותנו בתוך משבצות, בתוך הגדרות נוקשות של “לפני” ו”אחרי”. הדמות הזו פורצת את המשבצות. היא לא מתנצלת על הנוכחות שלה, על המקום שהיא תופסת. היא צונחת אל תוך הצבע ללא מצנח, מתוך ידיעה שההתרסקות היא לפעמים הדרך היחידה לבנות את עצמך מחדש.

זו יצירה שמזמינה את הצופה לוותר על השליטה, להביט למעלה (או למטה) ולהרגיש את הסחרחורת המתוקה של החופש. האור שנופל על פניה הוא אור חזק, חושף, כזה שלא משאיר מקום להסתתר.