“אנחנו רואים את העולם לא כפי שהוא, אלא כפי שאנחנו מחולקים, צבעוניים, ומנסים נואשות להיכנס למסגרת.”
היצירה הזו היא ניסוי בארכיטקטורה של הנפש. בניגוד לפורטרטים הרכים יותר שלי, כאן בחרתי בשפה חדה, חותכת. הקווים הלבנים והשחורים שחוצים את הקנבס מזכירים את הסדר הנוקשה של מונדריאן, את הניסיון של העולם החיצון למסגר אותנו בתוך קווים ישרים והגיוניים.
אבל בתוך המסגרות האלו – האישה בוערת. היא חיה בתוך מתח מתמיד בין שני עולמות, שמיוצגים על ידי הצבע: צד אחד של פניה צבוע בגווני כחול ותכלת – הצד הקר, המחושב, המלנכולי אולי. הצד השני הוא התפרצות של צהוב, כתום ואדום – הצד של התשוקה, החום והיצר.
המשקפיים הגדולים בצבע תכלת הם לא אביזר אופנה; הם הפריזמה. הם הכלי שדרכו היא בוחרת (או נאלצת) לראות את המציאות. העיניים שמביטות דרכם הן עיניים צלולות, כחולות, כמעט מהפנטות. הן הדבר היחיד בציור שנשאר “שלם” ולא נשבר תחת כובד הצורות הגיאומטריות. הן העוגן. המבט שלה אומר: “אתם יכולים לנסות למסגר אותי, אבל אני רואה את האמת.”
השימוש ב-Color Blocking כאן הוא קיצוני. אין מעברי צבע רכים. יש גבולות ברורים. זהו ביטוי לתחושת הפיצול שרבים מאיתנו חווים בפוסט-טראומה או במשברי חיים: הצורך לסדר את המחשבות בתוך “מגירות” ברורות כדי לא להיות מוצפים.
אך היופי ביצירה הזו הוא שהצבע מנצח את הקו. העוצמה של הכתום והכחול פורצת את הגבולות השחורים והלבנים. זו יצירה שמדברת על הכוח שלנו להיות מורכבים, להיות גם וגם, ולמצוא הרמוניה בתוך הדיסוננס.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.