“אנחנו אף פעם לא הולכים לבד. תמיד יש את מי שמחייכת לעולם, ויש את מי שצורחת את הצבעים מבפנים.”
היצירה הזו היא המהות הוויזואלית של הפיצול. על הקנבס לא מופיעות שתי נערות שונות, אלא נערה אחת בשני תדרים של קיום. זהו המאבק התמידי, ולעיתים ההרמוני, בין ה”אני” המתפקד, זה שמיישיר מבט כחול וצלול למציאות, לבין ה”אני” הרגשי, זה שחי בצללים אבל צבוע בצבעים הכי עזים ובוערים שיש.
הדמות הקדמית היא המסכה שאנחנו עוטים. העור שלה בהיר, כמעט לבן, עשוי מכתמי צבע (Color Blocking) נקיים וברורים. היא מסודרת, הצמות שלה מונחות במקומן, והמבט שלה יציב. היא זו ששורדת.
מאחוריה, צמודה אליה כמו צל צבעוני, נמצאת הדמות השנייה. היא צבועה בגווני ורוד-פוקסיה, סגול ואדום. אלו לא צבעים של רוך; אלו צבעים של דלקת, של רגש חשוף, של עור שהוסר. העין שלה צהובה-ירוקה, חייתית יותר, פראית. היא הזיכרון, היא הטראומה, היא התשוקה.
החפיפה בין שתי הדמויות יוצרת מתח ויזואלי. איפה נגמרת האחת ומתחילה השנייה? הן חולקות את אותו מרחב, את אותו אוויר. האוזן של האחת מתמזגת עם הלחי של השנייה. זהו התיאור המדויק של החיים בצל הפוסט-טראומה: העבר וההווה מתקיימים בו זמנית.
למרות הפיצול, יש בציור הזה יופי מהפנט. הרקע הצבעוני – כתמים של כחול שמיים וצהוב שמש – עוטף את הדרמה הזו באופטימיות מסוימת. זהו לא ציור מפחיד, אלא ציור של השלמה. הוא אומר: “אני גם זה וגם זה”. אני גם השקט וגם הסערה.
זו יצירה שמזמינה את הצופה להכיר בכל החלקים שלו. לא להחביא את ה”דמות הוורודה” והסוערת, אלא לתת לה מקום על הקנבס של החיים, ממש ליד הדמות היציבה.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.