“כאן, על האספלט שבו חונות היום המכוניות, בערו פעם החולות של ההתחלה. המייסדים עומדים שם עדיין, משקיפים על החלום שהפך למציאות.”
זוהי היצירה השלישית בסדרת “תל אביב אז והיום”, והיא חוזרת אל הרחוב הראשון – רחוב אחד העם. אם בציורים הקודמים התמקדתי בארכיטקטורה, כאן אני מתמקד באנשים. בנשמות. בצד שמאל של הקנבס, מתוך גווני הספיה והאפור, מגיחים הם – אנשי החזון. הדמויות הכהות, לבושות בחליפות ובכובעים של פעם, נראות כאילו יצאו הרגע מ”הגרלת הצדפים”. הם עומדים שם, קבוצה של צללים חיים, ומביטים אל עבר העתיד שיצרו במו ידיהם.
מולם, בצד ימין ובמרכז, מתפרצת תל אביב של 2024. הבניין הפינתי האקלקטי שטוף באור צהבהב חם, המכוניות החונות צובעות את הרחוב בכתמי צבע מודרניים, וברקע – מגדל זכוכית כחול שדוקר את השמיים. הפרספקטיבה בציור מושכת את העין אל עומק הרחוב, אל נקודת המפגש הבלתי אפשרית בין אז להיום. זהו רחוב אחד, שמכיל בתוכו שני צירי זמן מקבילים.
עבורי, הציור הזה הוא אקט של כבוד. כשאנחנו הולכים ברחובות העיר, אנחנו דורכים על היסטוריה. אנחנו נושמים את האוויר של אלו שחלמו את העיר הזו מתוך הכלום. הניגוד בין הדמויות הכהות והכבדות משמאל לבין הקלילות והצבעוניות של הימין הוא הניגוד שבין הכובד של ההיסטוריה לבין הקצב של החיים.
הדמויות מימין למטה, הילדים או עוברי האורח, נראים כמעט שקופים מול הנוכחות המסיבית של המייסדים. זהו היפוך תפקידים: העבר הוא המוצק, ההווה הוא החולף.
זו יצירה שמזמינה אותנו לעצור את המירוץ, להביט הצידה, ולראות את הרוחות הטובות שמלוות את העיר הזו מיומה הראשון.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.