“אנחנו אף פעם לא רק צד אחד של המטבע. אנחנו גם אלו שעיניהם קשורות בחושך, וגם אלו שחייבים להמשיך לראות את האור עבורם.”
היצירה הזו היא המראה של הנפש הקולקטיבית שלנו מאז אותו בוקר באוקטובר. על הקנבס הזה, אני לא מצייר שתי נשים זרות, אלא שתי פנים של אותו גורל. הן צמודות, עור נוגע בעור, נושמות את אותה נשימה כבדה.
מימין – הדמות שרואה. עיניה הכחולות פקוחות לרווחה, צלולות, נוקבות. היא העדה. היא זו שנשארה כאן כדי לספר, כדי להילחם, כדי לזכור. המבט שלה מלא בעצב, אבל הוא יציב. משמאל – הדמות שעיניה מכוסות. הבד הלבן עם מגן הדוד הכחול הוא לא רק סמל לאומי; הוא סמל לשבי, לחוסר האונים, למי שנמצא כרגע בחושך.
על ראשי שתיהן מונחים זרי פרחים צבעוניים. הזרים האלו הם הדיסוננס הכי גדול של היצירה. הם מזכירים את פסטיבל הנובה, את חגיגת החיים והטבע שנגדעה. הפרחים – באדום, כתום וירוק – פורחים בשיא עוצמתם דווקא מעל הכאב.
זהו המתח שבין ה”יפה” ל”נורא”. השפתיים של שתיהן צבועות באדום עז, צבע של חיות ותשוקה, שמזכיר שלמרות הכיסוי ולמרות המבט הכואב – הדם עדיין זורם. החיים חזקים מהכל.
השתמשתי כאן בפלטה חמה וארצית. גווני הגוף בנויים בטכניקת Color Blocking – כתמים של חמרה, ברונזה, בז’ ושמנת שיוצרים את הטופוגרפיה של הפנים. אין כאן ריטוש. רואים את משיכות המכחול, את החספוס, את האמת של החומר. הרקע הבהיר והנייטרלי נותן לדמויות את כל הבמה. הוא לא מפריע לדיאלוג השקט והצפוף שמתקיים ביניהן.
זוהי יצירה של “פרו-טראומה” לאומית ואישית. היא אומרת: אנחנו רואים אתכם. אנחנו אתכם. אנחנו חלק מכם. החצי הרואה לא יעזוב את החצי העיוור עד שהאור יחזור לעיניים של כולם.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.