זהו הציור הכי כואב שציירתי. הוא לא נולד מתוך השראה, אלא מתוך הכרח. מתוך צורך לצרוח בצבע את מה שהמילים כבר לא יכולות להכיל. ה-07.10 הוא תאריך שנצרב בבשר של כולנו, והיצירה הזו היא הניסיון שלי לאסוף את השברים של אותו בוקר שחור.
במרכז היצירה דמות נשית. על ראשה – זר פרחים צבעוני, סמל ליופי, לחופש, לפסטיבל הנובה, לתמימות שביקשה רק לרקוד. ומתחת לזר – העיניים מכוסות. בד לבן, אטום, כבד. זהו סמל לעיוורון שתקף אותנו, לחוסר האונים, ובעיקר – לשבי. למי שלא רואה אור יום כבר זמן רב מדי.
הציור בנוי כקולאז’ קרוע. במרכזו, “קרע” אופקי שבו הצבע נעלם. הפנים הופכות לאפורות, כהות, חסרות חיים. זהו הרגע שבו הזמן עצר מלכת. למעלה ולמטה – העולם עדיין צבעוני, השמש זורחת, החולצה צהובה (כצבע המאבק להשבת החטופים), אבל באמצע – הלב מדמם בשחור-לבן.
ברקע, מגן דוד כחול, סדוק, מנוקב, כמו מטרה שחוררו אותה. התאריך 07.10 מרחף מעל כמו גזר דין. הכתמים השחורים נראים כמו חורי ירי או כמו עכבישים של חרדה שמתפשטים על הקנבס.
זוהי יצירה של “פרו-טראומה” לאומית. אני לא מייפה את המציאות. אני מניח אותה על הקנבס עם כל הכאב, הקרעים והניגודים. השפתיים האפורות חתומות, לא יכולות לצעוק, אבל הציור כולו הוא זעקה אחת גדולה.
ובכל זאת, יש כאן צבע. יש כאן את כחול הדגל, את צבעוניות הפרחים, את הצהוב של התקווה. זהו הדיסוננס הישראלי – היכולת להישבר לרסיסים, ועדיין לעמוד. היצירה הזו היא אנדרטה חיה. היא תזכורת למה שהיה, ולמה שאנחנו חייבים לתקן.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.