היצירה הזו היא מחקר על כניעה וניצחון בו זמנית. הבלרינה, ברגע השיא של ההופעה או אולי בסופה, משתחווה. המבט שלי כאמן הוא מלמעלה – זווית שחושפת את מה שהקהל בדרך כלל לא רואה: את המאמץ, את השרירים הדרוכים, את הטוטאליות של התנועה.
במרכז היצירה עומדת חצאית הטוטו. היא לא סתם בגד; היא הופכת למעגל מושלם, עין גדולה או שמש לבנה שמוקפת בהילה של זהב מחוספס. הזהב הזה הוא ה”קינצוגי” של הציור – הוא מזכיר לנו שהיופי האמיתי נוצר בחיבור שבין השבר לתיקון, בין הזיעה לזוהר.
העולם של הבלרינה בציור מחולק בחדות: הרצפה הלבנה הבוהקת, המסמלת את הבמה, את הציפיות, את הטוהר – ומולה הצל השחור, הכבד והסמיך שהיא מטילה. הצל הזה הוא ה”אני” האחר. הוא הטראומה, הוא הפחדים, הוא כל מה שאנחנו גוררים איתנו גם כשאנחנו באור הזרקורים.
הגוף שלה, מצויר בגווני אפור ושחור, מתמזג עם הרקע הכהה. היא חלק מהחושך, אבל היא זו שיוצרת את האור. הידיים המתוחות והרגל המונפת הן קווים של ארכיטקטורה אנושית במיטבה – חזקים, יציבים, אך שבריריים להחריד.
יש ביצירה הזו שקט רועם. אין פנים, יש רק גוף ותנועה. זהו רגע של התכנסות פנימה. בתוך כל הרעש של החיים, בתוך הכאוס של הפוסט-טראומה או החרדה, אנחנו מחפשים את המעגל השלם הזה. את הרגע שבו אנחנו יכולים להתכופף, להכיר תודה על מה שיש, ולמצוא את הזהב שמקיף אותנו גם כשאנחנו מרגישים שקועים בחושך.
זוהי יצירה שמדברת על משמעת, על הקרבה, ועל האור שבוקע דווקא מתוך המקומות הכי לחוצים ומתוחים של הנפש.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.