אני עומד מול הקנבס הזה, מול פניו של אסי דיין, ומרגיש את הרעידה. זה לא סתם פורטרט; זוהי מראה שבורה של תרבות, של נפש, של כאב שאין לו בית. הטקסט הממוסגר בזהב – למעלה ולמטה – סוגר על הדמות כמו כותרת של איקונה קדושה, אך התוכן הוא זעקה של חילון, של ניתוק, של אדם שאיבד את האחיזה במקום, ולבסוף, איבד את האחיזה בעצמו.

היצירה הזו נולדה מתוך הזדהות עמוקה עם הפיצול. אסי, על כל גווניו, ייצג עבורי את המאבק הבלתי פוסק בין היצירה לבין ההרס העצמי. בחרתי לצייר אותו בשפה הויזואלית הגולמית שלי – כתמי צבע (Color Blocking) שבונים את הפנים כמו פאזל שלא תמיד מתחבר עד הסוף.

בין הזהב לטורקיז – ניגודים של נשמה

הפנים של אסי בציור בנויות משכבות של שמן. כל משיכת מכחול היא צלקת אחרת, זיכרון אחר. העור אינו חלק; הוא מורכב מגוונים של חול, ורוד עכור, וצללים חומים, היוצרים טופוגרפיה של חיים סוערים. העיניים שלו, תכולות ונוקבות, מביטות החוצה – לא מאשימות, אלא משלימות עם הגורל הטראגי.

החולצה בצבע הטורקיז-כחול עז מעניקה קונטרסט חריף לכתום-זהב של המסגרת ולגווני הפנים. זהו ניגוד שמדגיש את הדיסוננס: הצבע החי והנושם מול המילים הקשות שסוגרות עליו.

יצירה מתוך השבר

כשאני מצייר את אסי, אני לא מנסה לייפות את המציאות. להפך. אני מחפש את הסדקים. המשפט “ואיני מתקבל על דעתי” מהדהד את תחושת הזרות שרבים מאיתנו חווים, את אותו רגע שבו הנפש מרגישה גדולה מדי או שבורה מדי מכדי להכיל את עצמה.

זהו פורטרט שהוא עוגן רגשי כבד. הוא דורש מהצופה לעצור, לקרוא, ולהיישיר מבט אל תוך עיניים שידעו הכל ושכחו הכל. זוהי יצירה שמהדהדת את הפיצול הנפשי, אך דרך הצבע והקומפוזיציה, היא מנסה למצוא סוג של איחוי, או לפחות הכרה באמת הכואבת הזו.