כתבתי ספר על מה שהביא אותי לציור,אשמח אם תתמכו
“הוא שר את הכאב של אלו שאין להם קול. אני מצייר את הפנים של מי שידע ללכת בחושך ולמצוא בו את הניגון.”
לצייר את ג’וני קאש זה כמו לצייר הר. אתה לא יכול להחליק את פני השטח; אתה חייב להיכנס לעומק הסדקים, לטייל בתוך הקמטים, להרגיש את כובד המשקל של סלעים עתיקים. עבורי, קאש הוא הסמל האולטימטיבי של ה”פרו-טראומה” – היכולת לקחת את השברים, את ההתמכרויות, את האובדן, ולהפוך אותם ליצירה שמרפאת מיליונים.
בחרתי לצייר אותו ברגע של התכנסות. המבט שלו מושפל, אולי מסתכל על המיתרים, אולי מסתכל פנימה. זהו מבט של אדם שראה הכל, ולמרות הכל – המשיך לנגן.
בניגוד לציורים הצבעוניים שלי, כאן בחרתי בפלטה מונוכרומטית של גווני אדמה – חום, אפור, בז’, שחור ולבן מלוכלך. אין כאן מקום לקישוטים. הצבעוניות הזו מייצגת את המוזיקה שלו: פשוטה, ישירה, מחוספסת, מחוברת לקרקע.
הפנים שלו בנויות בטכניקת Color Blocking גסה. אני מניח את השמן בשכבות עבות, בונה את הלחיים השקועות ואת המצח החרוש כמו פסל בחומר. האור שנופל על צד שמאל של פניו הוא חד, חותך, מדגיש את הטופוגרפיה של חייו, בעוד צד ימין נשאר בצל, במסתורין.
החולצה הכהה, כמעט נעלמת אל תוך הרקע, ממקדת את כל תשומת הלב בפנים. אין הסחות דעת. רק האדם מול גורלו. היצירה הזו היא עוגן של כנות. היא לא מנסה להיות “יפה” במובן הקלאסי, אלא להיות “אמיתית”. היא מזכירה לנו שהצלקות שלנו הן חלק מהסיפור, ושגם בקול הכי עמוק וסדוק, יש יופי שאין שני לו.
זהו פורטרט שמביא איתו נוכחות גברית, שקטה ועוצמתית לחלל. הוא דורש כבוד, והוא מחזיר אהבה.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.