“לפעמים הדרך היחידה לשמוע את המחשבות שלך, היא להגביר את הווליום עד הסוף ולעצום עיניים.”
היצירה הזו היא ניסיון לצייר סאונד. לצייר את התחושה הפיזית של בס שמרעיד את בית החזה, של מלודיה שצובעת את המחשבות בסגול וטורקיז. הנערה בציור נמצאת בתוך בועה. האוזניות הגדולות הן לא רק אביזר טכנולוגי; הן חומת המגן שלה. הן המסנן שמאפשר לה לנשום בתוך עולם רועש מדי.
היא עוצמת עיניים, לא מתוך עייפות, אלא מתוך התמסרות. זהו הרגע המדויק שבו המציאות האפורה נמסה, ובמקומה נכנס עולם פנימי רווי בצבעי ניאון, אורות מרצדים ותדרים מרפאים.
הצבעוניות כאן היא פסיכדלית כמעט. השתמשתי בטכניקת Color Blocking כדי לבנות את הפנים שלה מהשתקפויות של אורות. אין כאן גוון עור “טבעי”; יש כאן סגול של לילך, ירוק של לייזר, כתום של אש. האורות שסביבה – אולי ממסיבה, אולי מהרחוב – הופכים לחלק מהעור שלה.
היא לובשת קפוצ’ון כתום-ירוק, לבוש יומיומי ונוח, שמדגיש את הניגוד: הגוף נמצא כאן, ברחוב, אבל הנפש משוטטת במרחבים אחרים לגמרי.
עבורי, הציור הזה מדבר על היכולת שלנו להתנתק כדי להתחבר. בפוסט-טראומה, הרעש החיצוני יכול להיות בלתי נסבל. המוזיקה הופכת לתרופה, למקום מפלט. הכתמים הצבעוניים שמרחפים סביבה הם כמו תווים שהפכו לחומר. זו יצירה שמביאה איתה אנרגיה צעירה, עכשווית ומלאת חיים, אבל בבסיסה עומד הצורך האנושי העמוק ביותר: למצוא שקט, גם בלב המהומה.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.