“גם כשהשמיים כבדים ואפורים, יש לנו את הבחירה באיזה צבע לצבוע את הקירות שמגנים עלינו.”
הציור הזה הוא לא סתם גלויה מלונדון. עבורי, הרחוב הזה בנוטינג היל הוא מטאפורה להתמודדות האנושית. עמדתי שם, מול השורה המופתית הזו של בתים ויקטוריאניים, והרגשתי את הדיסוננס: למעלה – שמיים אפורים, כבדים, “לונדוניים” מאוד, שמייצגים את המציאות האובייקטיבית, לעיתים את העצב או הטראומה. ולמטה – התפרצות של צבע. ורוד, כחול, ירוק, צהוב.
הבתים האלו עומדים זקופים, צפופים, תומכים זה בזה. הם החליטו לא להיכנע לאפור שמעליהם. הם החליטו ללבוש חג. זוהי הארכיטקטורה של הנפש – היכולת לבנות לעצמנו חזית אופטימית, צבעונית וחזקה, שתשמור על מה שקורה בפנים.
הפרספקטיבה בציור חדה וברורה. היא מושכת את העין במעלה הרחוב, לעבר הלא נודע. פנס הרחוב הבודד בצד שמאל עומד כשומר סף, עד שקט לדרמה הצבעונית הזו. השימוש שלי בצבע כאן הוא מלא (Full Saturation). הבית הוורוד במרכז הוא הלב הפועם של היצירה. הוא צעקה של נוכחות. הבית הכחול לצידו הוא העוגן, והירוק מעניק תקווה.
כל בית הוא דמות. כל חלון הוא עין. הם מסודרים, נקיים, מוקפדים. זהו הניסיון שלנו לייצר סדר ויופי בתוך עולם שלעיתים מרגיש כאוטי. השכבות של השמן בונות את הקירות האלו לא רק כחומר, אלא כרגש יציב.
האם הצבעוניות הזו היא בריחה? אולי. אבל בעיניי, זהו ניצחון. הציור הזה מבקש להזכיר שגם בימים האפורים ביותר, יש לנו את הכוח לקחת מכחול ולצבוע את המרחב שלנו. זהו ציור של “פרו-טראומה” אסתטי – הלקיחה של האפור והפיכתו לרקע בלבד, בעוד החיים עצמם צבועים בקשת של גוונים עזים.
זו יצירה שמכניסה אור, סטייל ושיק בינלאומי לחלל, אבל ברובד העמוק יותר – היא מכניסה תקווה.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.