“הקולות הכי חזקים הם אלו שאנחנו לא משמיעים החוצה. הם צועקים בתוכנו, צובעים את העולם באדום, בזמן שאנחנו מנסים רק לנשום.”
הקנבס הזה הוא שדה קרב. הוא המקום שבו השקט החיצוני פוגש את הרעש הפנימי המחריש. בחרתי ברקע אדום, עמוק, מדמם ובוער, כי ככה מרגישה התודעה ברגעי ההצפה. זהו צבע של סכנה, אבל גם של תשוקה ושל חיים שמתעקשים לפעום בעוצמה.
במרכז היצירה, הדמות הנשית עוצמת עיניים. זה לא עצימת עיניים של שינה, אלא של ריכוז עילאי. של הישרדות. היא מרימה את ראשה מעלה, מנסה לקחת נשימה של אוויר נקי מעל ענני העשן של העבר. היא העוגן הריאליסטי, החי והחם בתוך הכאוס.
מאחוריה, עוטפות אותה, מרחפות הדמויות האפורות. אלו הם “האני” האחרים. המסכות שאנחנו עוטים, או אולי הזיכרונות שרצינו לשכוח אך הם מסרבים לעזוב.
הפנים הזועקות: פה פעור בצעקה שאין לה קול, מייצג את החרדה, את הכאב החד, את הרגע שבו הכל קרה.
הפנים החלולות: כמו מסכת תיאטרון ריקה, מייצגות את הניתוק, את הדיסוציאציה, את הרגע שבו הנפש יצאה מהגוף כדי לא להרגיש.
השימוש במונוכרום (שחור-לבן-אפור) לדמויות הרקע, לעומת צבעי הגוף החמים של הדמות המרכזית, מדגיש את הפיצול: הן שייכות לעולם הצללים, בעוד היא נלחמת להישאר בעולם החיים.
מלמעלה, מתוך האדום, נוזלים כתמי זהב. הם נראים כמו דמעות יקרות או כמו סדקים של אור שנכנסים בכוח אל תוך החשיכה. הזהב הזה הוא התקווה. הוא מזכיר את הקינצוגי – האמנות היפנית של תיקון שברים בזהב. אנחנו לא מנסים להסתיר את הטראומה; אנחנו מקשטים אותה, נותנים לה מקום, והופכים אותה לחלק מהאצילות שלנו.
זו יצירה תובענית. היא לא מבקשת להיות “יפה” במובן הקלאסי והרגוע. היא מבקשת להיות אמתית. היא דורשת מהצופה להכיל את המורכבות של הנפש האנושית – היכולת לעמוד זקוף ושלו, גם כשמאחוריך העולם בוער וצועק.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.