יש משהו לא נשלט בציורים של ואן גוך – סערה שמתפרצת דרך צבע, מרקם וקווים רוטטים.
הוא לימד אותי שציור לא צריך להיות מדויק – הוא צריך להיות חי.
התשוקה שלו פועמת בכל שכבה. כשאני מביט ביצירות שלו, אני שומע פעימות לב. אני מרגיש את הקצב.
הוא מצייר עצים כאילו יש להם רגשות, שמיים כאילו הם נושמים, ולילה כאילו הוא אוחז בתקווה.
איך הוא נוגע בעבודה שלי:
למדתי ממנו לתת לרגש להנחות את היד, לא לפחד ממשיכות מכחול נועזות, אפילו פראיות.
הוא נתן לי השראה להשתמש במרקם מוחשי ונראה לעין – כזה שהצופה ירצה ממש לגעת בו.
והכי חשוב – הוא לימד אותי לצייר מתוך אמת. גם כשהיא גולמית. במיוחד כשהיא כזו.
