סלבדור דאלי
כשהמציאות נמסה אל תוך האמת
עבורי, סלבדור דאלי הוא הרבה מעבר לשפם המפורסם או לשעונים הנוזלים. דאלי הוא תדר. הוא ההוכחה הניצחת שאמנות לא נועדה להיות “יפה” או “נכונה” – היא נועדה להיות אמת מטלטלת.
כשאני עומד מול קנבס לבן, רגע לפני שהשמן נוגע בבד, אני מחפש את אותו אומץ שהיה לדאלי. האומץ לא לייפות את המציאות, אלא לפרק אותה לגורמים, לעוות אותה כדי לחשוף את מה שמסתתר מתחת לפני השטח. החיבור שלי אליו הוא לא סגנוני – אני לא מצייר סוריאליזם קלאסי – החיבור הוא במהות. בכוונה. בנכונות לצלול אל התהומות הכי עמוקים של הנפש ולחזור משם עם יצירה.
אסתטיקה של כאוס מבוקר
דאלי ידע לקחת את החרדות, הפחדים וההזיות שלו ולהפוך אותם לויזואליה חדה, כמעט אכזרית בדיוק שלה. זהו עיקרון שמנחה אותי בכל פורטרט שאני יוצר.
הטראומה שלי, הפיצול הפנימי, הרגעים שבהם הנשימה נעצרת – כל אלו הם חומרי הגלם שלי. כמו דאלי, אני לא מנסה להסתיר את הסדקים. להפך. אני מאיר אותם.
העיוות ככלי להבעה
דאלי עיוות צורות כדי להמחיש זמן וזיכרון. אני משתמש ב-Color Blocking ובשכבות עבות של צבע כדי להמחיש את השברים בנפש, את הדיסוציאציה, ואת המאבק המתמיד בין החושך לאור.
הטכניקה המוקפדת
מאחורי השיגעון של דאלי עמדה טכניקה אבסולוטית. גם אצלי, האקספרסיביות הרגשית חייבת להישען על יסודות חזקים של ציור שמן מקצועי. הדרמה נוצרת במתח שבין המכחול המדויק לבין הרגש המתפרץ.
"ההבדל היחיד ביני לבין משוגע הוא שאני אינני משוגע." סלבדור דאלי. המשפט הזה מהדהד בי. האמנות היא הגשר שמאפשר לנו לגעת בשיגעון, בכאב ובפחד, ולהישאר שפויים. היא הדרך להפוך את הפוסט-טראומה לכוח יוצר.
