כשהמילים נגמרות
העיניים שלא עוזבות אתכם
אני זוכר את הרגעים שבהם השקט היה רועש מדי. רגעים שבהם הנפש הרגישה כמו זכוכית מנופצת על הרצפה, וכל נשימה הייתה כרוכה במאמץ. שם, בתוך הריק הזה, נולד הצורך שלי לצייר. לא מתוך רצון להיות “אמן”, אלא מתוך צורך קיומי לשרוד. אמנות כריפוי היא לא סיסמה עבורי; היא חבל ההצלה שלי.
חושך ואור
כמו בחיים, אין אור בלי צל. הצללים בציורים שלי הם עמוקים, אבל האור תמיד בוקע מתוכם.
כאוס וסדר
כתמי צבע פרועים שמתגבשים לכדי פורטרט ברור, שמביט בכם בעיניים פקוחות.
שתיקה וצעקה
הציור שותק, אבל הנוכחות שלו בחלל צועקת חופש.
לפגוש את הפיצול על הקנבס
רבים מאיתנו מסתובבים עם פיצול פנימי. יש את ה”אני” שאנחנו מציגים לעולם – חזק, מתפקד, מחייך – ויש את ה”אני” שבפנים, זה שסוחב את הצלקות, את הזיכרונות, את הטראומה. במשך שנים ניסיתי להסתיר את הסדקים האלו. היום, אני מעלה אותם על הבד. כשאני ניגש לקנבס הלבן, אני לא מנסה ליצור תמונה “יפה”. אני מנהל דיאלוג עם הכאב. אני לוקח את השברים ומניח אותם בשכבות עבות של שמן. כל מריחת מכחול היא ניסיון לאיחוי. כל צבע שנשפך הוא רגש שקיבל סוף סוף מקום ולגיטימציה.
מפוסט-טראומה ליצירה של חוסן
כולם מדברים על “פוסט-טראומה” כעל מצב סטטי של סבל. אני בוחר לראות את הדברים אחרת. אני קורא לזה “פרו-טראומה”. זו הבחירה לקחת את האנרגיה העצומה של הכאב ולתעל אותה החוצה, ליצירה, לעשייה, לבנייה מחדש. היצירות שלי מלאות בניגודים
הנשימה שאחרי הסערה
התהליך בסטודיו הוא אינטנסיבי. לעיתים אני מרגיש שאני נאבק בבד, ולעיתים אנחנו רוקדים. אבל בסוף התהליך, כשהיצירה עומדת גמורה, ישנה נשימה. נשימה עמוקה, צלולה, של שחרור. אני מאמין שהאנרגיה הזו עוברת גם לצופה. כשאתם עומדים מול ציור שנולד מתוך אמנות כריפוי, אתם לא רואים רק צבעים. אתם מרגישים את התדר. אתם מרגישים שמישהו היה שם בתהומות, וחזר כדי לספר.
בחר את הקטגוריה שלך
אני מזמין אתכם למצוא את עצמכם
היצירות שלי הן מראות. הן מזמינות אתכם להביט פנימה, לא לפחד מהסדקים שלכם, ולהבין שדווקא מהם נכנס האור. אני מזמין אתכם לגלות את הכוח המרפא של האמנות, לא רק כצופים, אלא כשותפים למסע.