אמנות ישראלית אחרי 7 באוקטובר היא לא אותו דבר. לא יכולה להיות.
אני לא מדבר על סגנון, על טכניקה, על טרנד. אני מדבר על משהו בסיסי יותר על הסיבה לצייר. על מה שמצדיק לעמוד מול קנבס ריק כשהעולם בחוץ לא ריק בכלל.
ב-7 באוקטובר 2023 משהו נשבר בנו. לא רק כעם כאנשים. כל אחד ואחת עם השבר שלו. ואני, כאמן, לא יכולתי להמשיך כאילו כלום לא קרה.
לפני ואחרי – שתי נקודות זמן שלא ניתן לגשר ביניהן
לפני השביעי באוקטובר, ציירתי מתוך בחירה. ישבתי בסטודיו, בחרתי נושא, בחרתי פלטה, עבדתי בשקט.
אחרי השביעי באוקטובר, הציורים הגיעו מבלי שהזמנתי אותם. לא ישבתי ובחרתי נושא. הנושא בא אליי בלילה, בבוקר, באמצע שיחה ולא הרפה.
כל אמן ישראלי שאני מכיר מדבר על אותה תחושה. שהיד זזה אחרת. שהצבעים בחרו את עצמם. שהתוצאה הפתיעה אותם.
זו לא רומנטיזציה של כאב. זו פשוט האמת על מה שקורה כשמשהו גדול מדי מכדי להכיל מוצא דרך החוצה.
הציורים שנולדו מהקרע "זו לא אותה המדינה" ו"אחיות לגורל"
שני הציורים שיצרתי בתקופה הזו הם הכנים ביותר שציירתי אי פעם.
[זו לא אותה המדינה](קישור לעמוד הציור) נולד מהשאלה הפשוטה ביותר שאי אפשר לענות עליה: איפה אנחנו עכשיו? אישה יחפה. קיר שמתפורר. דגל שמנסה להאחז. לא קטרגתי. לא הכרזתי. רק ציירתי את מה שהרגשתי — שהמדינה שהכרתי השתנתה, ואני עדיין מנסה להבין לאיזו מדינה אני עכשיו שייך.
[אחיות לגורל](קישור לעמוד הציור) הגיע מתוך מחשבה אחרת על הקולקטיבי. על כך שגורל אחד מחבר בין אנשים שלפעמים לא בוחרים זה את זה. שתי דמויות. אחת רואה. אחת לא. ושתיהן קשורות לאותו חוט.
אני לא יודע אם אלה ציורים "פוליטיים." אני יודע שהם אמיתיים.
מה אמנות ישראלית עושה שעיתונות לא יכולה
ראינו תמונות. ראינו סרטונים. קראנו כתבות. ועדיין רובנו מרגישים שמשהו לא עוכל. שהמידע עבר דרכנו מבלי שהצלחנו באמת להרגיש אותו.
אמנות עושה משהו אחר. היא לא מציגה עובדות היא מציגה תחושה. היא לא שואלת אותך מה קרה היא שואלת אותך איך אתה מרגיש עם מה שקרה.
ציור שמן מקורי על קנבס, בגודל 100×140 ס"מ הוא נוכח בחדר. אי אפשר לגלול ממנו הלאה. אי אפשר לסגור אותו. הוא שם, ומחכה שתחליט להסתכל.
זו הסיבה שאמנות ישראלית אחרי 7 באוקטובר חשובה לא כמסמך היסטורי, אלא כמרחב עיבוד. מקום שבו מותר לשבת עם מה שקשה.
האם מותר לצייר יפה אחרי אסון?
זו שאלה שהתלבטתי בה הרבה.
האם מותר לי לדאוג לקומפוזיציה כשאנשים עדיין בוכים? האם מותר לי להתעסק עם גוונים כשהגוונים שבחוץ הם אפור ושחור?
הגעתי למסקנה שכן אבל עם תנאי.
מותר לצייר יפה אם היופי לא מסתיר. אם הוא משרת את האמת ולא בורח ממנה. ציור יכול להיות יפה ומכאיב בו-זמנית. בעצם הציורים הכי חזקים שאני מכיר הם בדיוק כאלה.
מה הלאה האם אמנות ישראלית תמשיך לעסוק בזה?
אני מאמין שכן. ולא רק בגלל שהמציאות ממשיכה אלא בגלל שעיבוד אמיתי לוקח זמן.
ציורים על מלחמת יום כיפור נוצרו עשרות שנים אחרי המלחמה. ציורים על השואה עדיין נוצרים היום. לא כי האמנים לא עברו הלאה אלא כי הם עברו הלאה עם השאלות, ולא בלי.
אני אישית לא יודע מה יהיה הציור הבא. אני יודע שהמציאות הישראלית היא ההשראה שלי וכל עוד אני חי כאן, היא לא
לסיום למה לקנות ציור שנולד מכאב?
כי הוא אמיתי.
בשוק שמלא בפרינטים, בעיצוב גרפי, בתמונות סטוק ציור שמן מקורי שנולד מחוויה אמיתית הוא משהו אחר לגמרי. הוא נושא בתוכו את הזמן שבו נוצר. את הידיים שעבדו עליו. את השאלות שהאמן לא הצליח לשים בצד.
זה לא ציור שתתלה ותשכח. זה ציור שיסתכל עליך.
