לא תכננתי לצייר על זה
אמנות ישראלית 7 באוקטובר, הציורים "זו לא אותה המדינה" ו"אחיות לגורל" לא נולדו מתוך תכנון. לא ישבתי ואמרתי לעצמי: עכשיו אצייר על 7 באוקטובר. הם פשוט גדלו מתוך הקרע. מתוך משהו שלא הצלחתי להכיל בדרך אחרת.
הייתה תמימות לפני. לא של ילדשל מבוגר שחשב שיודע איפה הוא חי. אחרי 7 באוקטובר, התמימות הזו נעלמה. ואת המקום שהיא השאירה לא יכולתי לשבת איתו בשקט.
אמנות לא מרפאת. אבל היא מאפשרת לדבר למצוא צורה
זה לא ריפוי. לא פסיכולוגיה. לא תרפיה באמנות.
הציור הוא מה שקורה כשאין שפה מספיק מדויקת. כשהמילים יושבות בצד ומסתכלות עלייך כמו מי שלא מבין מה רוצים ממנו.
אני עובד בשמן. הוא מאלץ אותי להיות שם, עם כל מריחה, עם כל שכבה. לא ניתן לבטל. לא ניתן לגלול אחורה. זה בדיוק מה שצריך כשמנסים לצייר משהו שקרה ואי אפשר לבטל אותו.
מה שאיש מבוגר אמר ולא אמר
בתערוכת יחיד שעשיתי, איש מבוגר ניגש אל הציור "זו לא אותה המדינה". עמד מולו כמה דקות. ואז ראיתי אותו מזיל דמעה.
לא אמר כלום.
פשוט עמד שם.
זה הרגע שאני זוכר. לא ביקורת, לא מכירה, לא שיחה על טכניקה. רק מישהו שפגש משהו שהוא כבר הרגיש, ולא ידע איפה לשים אותו.
אמנות ישראלית עכשווית לא דוקומנטציה, אלא עדות
יש הבדל בין לתעד לבין להעיד.
תיעוד שם עובדות. עדות שמה נוכחות.
הציורים שלי על 7 באוקטובר ועל המציאות הישראלית שאחרי לא מנסים לספר מה קרה. כולם יודעים מה קרה. הם מנסים לשאול איפה אנחנו עכשיו. מה נשאר. מה השתנה בתוכנו ולא חזר.
זו שאלה שציור שמן מקורי יכול להחזיק. לא לפתור להחזיק.
למה דווקא שמן
יש אמנים שעבדו בפחם אחרי 7 באוקטובר. יש שבחרו צילום, וידאו, רקמה. כולם נכונים.
אני עובד בשמן כי השמן דורש זמן. ואני צריך את הזמן הזה. כדי לא לצייר מתוך הלם אלא מתוך עיבוד. כל שכבה שמתייבשת היא גם שכבה שמסתדרת בפנים. הציור מוכן כשאני מוכן.
הגלריה מחכה
אם אתה רוצה לראות את הציורים עצמם את "זו לא אותה המדינה", את "אחיות לגורל" ואת שאר העבודות מהסדרה הישראלית הם נמצאים בגלריה.
אמנות ישראלית עכשווית שלא מסתירה שום דבר מאחורי יופי.
