ההשראה שלי
לפני שאני נוגע במכחול, אני נוגע ברגש.
לפני שאני פותח קופסה של צבעים, אני פותח חלון – פנימי או חיצוני – אל תוך משהו שמבקש לצאת.
עבורי, השראה היא לא רגע נדיר, אלא משהו שמתקיים כל הזמן, בתנועה עדינה – כמו נשימה
אני מאמין שצייר הוא לא רק מי שמצייר, אלא מי שרואה – באמת רואה.
הוא רואה איך צל נופל על קיר, איך צבע מדבר עם צבע, איך שקט יכול להיות הקול הכי חזק.
ובראייה הזו, אני תמיד מלוּוה – לא לבד.
לאורך השנים ליוו אותי אמנים רבים – חלקם מוכרים, חלקם כמעט נשכחים –
וכל אחד מהם השאיר בי סימן. וכל אחד מהם השאיר בי סימן.
לפעמים הסימן הזה בא בצורת רעיון טכני – דרך למרוח צבע, טקסטורה מעניינת, קומפוזיציה שמושכת את העין.
אבל הרבה פעמים, זו הייתה תחושה: געגוע, פשטות, כאב, תקווה.
אלה רגעים שגרמו לי לעצור. להרגיש. ליצור.
לצפייה בציורים שהוזכרו עבור לגלריה
רוצה לדעת מי אני? קרא עליי כאן
עוד השראות וסיפורים מאחורי היצירה מחכים לך כאן
העמוד הזה מוקדש להם – ולא רק להם, אלא גם לדרך שבה הם מהדהדים בי.
תמצאו כאן מעבר לכל אמן שמלווה אותי במסע שלי, עם כמה מילים אישיות על מה פגשתי דרכו.
לפעמים תראו גם יצירה שלי שנולדה בעקבותו – לא כהעתקה, אלא כשיחה.
כשיחה של קו עם קו, של לב עם לב
אמנים שמלווים אותי ביצירה
וינסנט ואן גוך
אמן של רגש חשוף ואור לא צפוי. אצלו כל תנועה של מכחול היא כמעט פעימת לב.
סלבדור דאלי
שפת תת-מודע פרועה, דימויים של חלום, ולחישה מהעולם שמעבר.
פרידה קאלו
כאב גופני ונפשי שהופך לצבע וחיים. בעיניי – אומץ בצורת ציור.
ציורים בהשראת השביעי באוקטובר
ביום השביעי לאוקטובר 2023, השתנה כל מה שידענו.
הרגעים ההם — של הלם, אובדן, אומץ ואחווה — נצרבו עמוק בנפש, ומצאו את דרכם אל הבד והצבע.
הסדרה הזו נולדה מתוך כאב, אך גם מתוך הצורך לזכור. לתת מקום.
לצייר את מה שאי אפשר לומר במילים.
בכל משיכת מכחול ישנה תפילה. בכל שכבת צבע — סיפור של בית, של משפחה, של געגוע ושל חוסן אנושי.
אני מזמין אתכם להתבונן, להרגיש, ולתת לדימויים לדבר.
הציורים כאן אינם רק תיעוד — הם מרחב של זיכרון, של כבוד, ושל תקווה.
עיניים מכוסות בפרחים
דמות נשית עוצמתית עומדת במרכז, עיניה מכוסות בתחבושת לבנה, כשפרחים ססגוניים מעטרים את ראשה. מאחוריה – מגן דוד קרוע, אדום וכחול, וסימנים של חורבן. הציור חוצה את הדמות לשלושה מישורים – מציאות צבעונית, זיכרון שחור-לבן, ופצע פתוח של תודעה לאומית. זוהי קריאה אילמת לראות את מה שלא ניתן להתעלם ממנו, גם כאשר מכסים את העיניים.
השקט של הבית
ציור זה מוקדש לקיבוץ בארי – סמל של שורשיות, קהילה, חיים שלווים – שנפגע אנושות באירועי השביעי באוקטובר. דמות אחת, קטנה, עומדת לצד בית פשוט, פונה אל השדות. האדם הזה מחכה. מתגעגע למה שהיה. לאדמה, לצבעים, לבוקר שקט שלא יחזור עוד. האור הרך עוטף את הכאב, אבל הוא שם. נוכח בכל קיר סדוק, בכל גזע עץ, בכל שביל שמוביל אל זיכרון.
שלוש אחיות בחשכה
הציור הזה נוצר בהשראת הנשים שנחטפו בשביעי באוקטובר. שלוש נשים עומדות זו לצד זו, עיניהן מכוסות בבדים – אפור, כחול, אדום – מבטאות את הפחד, חוסר הוודאות וההמתנה. כל אחת שונה אך כולן שותפות לאותו גורל, לאותו שבר. ברקע – קירות אפורים, מטושטשים, כמו זיכרון שמתחיל לדהות. זוהי מחאה שקטה, חזקה, שמעלה על פני השטח את הכאב של מי שנעדרו, של מי שממתינים להן.
מבט של תקווה
שתי נשים מביטות בנו – האחת בעיניים פתוחות, בורקות, והאחרת בעיניים מכוסות בתחבושת עם מגן דוד. שתיהן עטורות זר פרחים. הציור שואל שאלה על הזהות, על הבחירה לראות או לא לראות, ועל הקשר העמוק בין כאב לבין יופי. זו יצירה שמחזיקה את הדואליות – בין עיוורון לאור, בין אובדן לאמונה.
נשימה ראשונה
שלוש נשים מביטות כלפי מעלה, עיניהן עצומות, שפתיהן חצי פתוחות, כאילו תופסות את הרגע שבו האוויר חוזר לריאות. השיער נע ברוח, העננים נפתחים, והשמים הכחולים מציעים מרחב – לנשום, לחלום, לשרוד.
זהו ציור של שחרור. רגע נדיר של חיבור פנימי אחרי סערה. אולי הן ניצלו, אולי הן נזכרות, אולי הן פשוט מקוות.
בתוך כל כאב – יש גם תקווה.
