יש משהו בעבודות של דאלי שהוא כמעט חצוף – כאילו הוא לוחש לנו: “עזבו היגיון, תנו לתת־מודע לדבר”.
הוא לא פחד להמציא עולמות, לפרק מציאות ולהרכיב אותה מחדש, עם שעונים נמסים, נופים מהפנטים ודימויים שקשה להסביר – וזה בדיוק מה שכל כך שובה לב
דאלי הוא תזכורת עבורי שהאמנות לא צריכה להיות מובנת – היא צריכה להפעיל.
להפעיל מחשבה, רגש, אי־נוחות, סקרנות.
איך הוא נוגע ביצירה שלי:
הוא חיזק בי את האומץ להשתמש בדימויים לא שגרתיים – גם אם הם מוזרים, גם אם הם לא ברורים מיד.
למדתי ממנו לשלב סוריאליזם עדין גם בתוך קומפוזיציות ריאליסטיות יחסית – רמזים, חלומות, סדקים במציאות.
נתן לי השראהלשבור צורה – להעז להיות פחות “יפה”, יותר חופשי.