“בסופו של דבר, הידיים היחידות שיכולות באמת לאסוף את השברים שלך ולחבר אותם מחדש – הן הידיים שלך.”
היצירה הזו נולדה מתוך הרגעים השקטים והבודדים ביותר. אלו הרגעים שבהם הרעש בחוץ פוסק, ואתה נשאר לבד עם התהום. הדמות בציור לא מחכה שמישהו יבוא להציל אותה. היא מבצעת את האקט האמיץ ביותר שיש: היא מחבקת את עצמה.
הראש המוטה לאחור אינו מסמל כניעה, אלא שחרור. זוהי נשימה עמוקה שנלקחת אחרי זמן רב מתחת למים. העיניים (שאולי עצומות ואולי מביטות למעלה) מחפשות את האור, בעוד הידיים עוטפות את הגוף בתנועת מגן, שומרות על הלב שלא יתפרק.
בחרתי לצייר את הרגע הזה בשחור ולבן בלבד. בלי צבעים שיסיחו את הדעת, בלי רעשי רקע. רק האמת העירומה של האור מול החושך. הרקע השחור המוחלט הוא ה”אין”, הוא הטראומה, הוא הריק. ומתוך השחור הזה – הגוף בוקע בלבן בוהק.
הגוף לא מצויר בקווים עדינים, אלא במשיכות מכחול גסות, כמעט אלימות, שבונות אותו כמו פסל. הצללים השחורים שנופלים על הזרועות, הצוואר והפנים הם לא לכלוך; הם העומק. הם ההוכחה שהדמות הזו היא תלת-ממדית, שהיא אמיתית, שהיא נוכחת.
עבורי, הציור הזה הוא המהות של “פרו-טראומה”. זהו המעבר מהמתנה לעזרה חיצונית, להכרה בכוח הפנימי. החיבוק הזה הוא הרגע שבו הנפש מחליטה שהיא ראויה לאהבה, קודם כל מעצמה. הניגוד החריף בין הלבן לשחור מדגיש שאין אור בלי חושך, ואין ריפוי בלי הכרה בכאב.
זוהי יצירה דרמטית, מינימליסטית אך מלאה ברגש. היא מזכירה לנו שבתוך החושך הגדול ביותר, הגוף שלנו הוא מגדלור של אור.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.