“העיניים האלו לא מבקשות אישור. הן רואות את האמת, והן שותקות אותה.”
היצירה הזו מתחילה ונגמרת במבט. כשאני מצייר עיניים בגוון זהוב-צהוב, אני לא מחפש ריאליזם פשוט, אלא משהו שמעבר לאנושי – סוג של חוכמה עתיקה, או אולי דריכות של חיה פצועה שהחלימה. היא מביטה ישירות אליך, חודרת את המסכות, דורשת כנות מוחלטת.
עבורי, הפורטרט הזה הוא ניסיון ללכוד את הרגע שבו האישה הופכת למבצר של עצמה. היא עטופה בכחול עמוק, מלכותי אך קריר, שמייצג את הבדידות או את השקט שנדרש כדי להחלים. ומתוך הכחול הזה – הפנים בוקעות החוצה בחמימות של ורוד, חול וארגמן.
כמו ברוב היצירות שלי, אני לא מנסה להחליק את העור. הפנים שלה בנויות בטכניקת Color Blocking – משטחי צבע שמונחים זה לצד זה כמו אבני בניין. הכתם הוורוד הגדול על המצח והלחי הוא לא סומק; הוא רגש חשוף, הוא המקום שבו העור דק יותר והדם זורם קרוב יותר לפני השטח. הצללים החומים-אפורים הם הצלקות שמעניקות לפנים את האופי שלהן.
השיער שלה, המעוצב בתנועות גליות ורחבות בגווני בז’ וחום, נראה כמעט כמו כתר או קסדה שהוסרה בחלקה. הוא משדר תנועה וסערה, בניגוד גמור ליציבות של המבט.
יש כאן משחק מתמיד של טמפרטורות. הרקע הכחול והחולצה הכהה “מחזיקים” את הציור ומעניקים לו מסגרת דרמטית, בעוד שהכתם הכתום-אדום בצד ימין הוא כמו “גליץ'” במערכת, התפרצות של תשוקה או סכנה שמאיימת לשבור את האיפוק. זו יצירה על שליטה עצמית. על היכולת להחזיק את כל הניגודים – את האש והמים, את הפחד והאומץ – בתוך גוף אחד, ולנשום.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.