“לצוף זה האקט האולטימטיבי של אמון. זה להפסיק להחזיק את השרירים, ולתת למים או לשמיים לשאת אותך.”
היצירה הזו היא רגע נדיר של שקט בתוך הרעש. האישה בציור לא ישנה, והיא לא מתה (כמו אופליה השייקספירית), היא פשוט… משחררת. היא שוכבת על מצע של תכלת – אולי מים, אולי שמיים, אולי סדין של חלומות – ומאפשרת לפרחים לעטוף אותה.
השיער הזהוב שלה מכסה את פניה. זו בחירה מודעת. ברגע שהפנים מוסתרות, היא מפסיקה להיות “מישהי ספציפית” והופכת להיות כל אחת מאיתנו. היא הופכת לסמל של המצב האנושי ברגעיו הפגיעים ביותר, כשאנחנו מבקשים פשוט לעצום עיניים ולהתנתק מהזהות החיצונית, כדי להתחבר פנימה.
העירום כאן הוא טבעי, לא מתנצל, ראשוני. הגוף מצויר במשיכות מכחול גסות ורכות בו זמנית, בגווני עור חמים שמתמזגים עם האור. סביבה ועל גופה מרחפים פרחים – כלניות, פרגים, פרחי שדה בגווני אדום, צהוב וורוד.
הפרחים האלו הם לא קישוט. הם המחשבות שמתפזרות, הם הזיכרונות שצפים ועולים, הם הטבע שמזכיר לנו שאנחנו חלק ממנו. הפרח האדום שמונח בדיוק על החזה, קרוב ללב, מסמל את התשוקה ואת הכאב שעדיין פועמים שם, אבל הפעם ברכות, ללא דקירה.
הרקע התכול הוא הגיבור השקט של הציור. הוא מעניק תחושה של אינסוף, של מרחב נשימה (Breathing Space) שהנפש כל כך צמאה לו. אחרי הטראומה, אחרי המאבקים, מגיע הרגע הזה שבו אנחנו צריכים מים שקטים.
זוהי יצירה של “פרו-טראומה” במובן הכי עדין של המילה: ההבנה שהריפוי מגיע כשאנחנו מפסיקים להתנגד לזרם, ומסכימים להיות מובלים על ידי היופי והצבע.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.