היצירה הזו היא המהות הוויזואלית של הריפוי. היא מתארת את הרגע שבו החזית שאנחנו מציגים לעולם – הפנים שלנו, הזהות שלנו – מתחילה להיפרם. אבל ההיפרמות הזו היא לא הרס; היא שחרור. הפנים בציור בנויות כספירלה, כסרט מתפתל של עור, שנפתח ומשאיר רווחים.
מהרווחים האלו, מהמקומות שבהם היינו מצפים למצוא חושך או ריק, פורצים החיים. הוורד האדום הבוער, הפרח הכחול השמימי, והפרפר הכתום שפורש כנפיים. כולם היו שם תמיד, כלואים מתחת לפני השטח, מחכים לרגע שבו הקליפה תיסדק.
הרקע השחור בציור הוא קריטי. הוא ה”אין”, הוא הקרקע הפורייה והאפלה שממנה הכל צומח. על הרקע הכהה הזה, הצבעים זורחים בעוצמה כפולה. האדום של הוורד מסמל את התשוקה ואת הכאב, הכחול מסמל את הרוח והתקווה, והפרפר הוא סמל הנשמה המשתחררת מכבלי הגוף.
העיניים של הדמות עדיין שם, בתוך הספירלה. הן מביטות למעלה, בתקווה, בפליאה. הן עדות לנס שמתרחש בתוכן. הן רואות איך השבר הופך לגן פורח.
עבורי, זהו הציור האולטימטיבי של צמיחה פוסט-טראומטית. הטראומה אולי מפרקת אותנו לגורמים, גורמת לנו להרגיש שאנחנו מאבדים את הצורה המוכרת שלנו, אבל דווקא בתוך הרווחים האלו נוצר המקום לשינוי. אנחנו מפסיקים להיות גוש אטום ומתחילים להיות ערוגה חיה ונושמת.
היצירה הזו מזמינה את הצופה לא לפחד מהסדקים, אלא לראות בהם פתח לאור.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.