“העיר הזו אף פעם לא שוכחת את מי שהיא הייתה. מתחת לשכבות הצבע, הטיח והרעש של ההווה, פועם עדיין הלב האלגנטי של העבר.”
היצירה הזו נולדה מתוך שיטוט ברחובות תל אביב, ומתוך ההבנה שהזמן הוא לא קו ישר. כשאני מביט על הפינות המעוגלות של בנייני הבאוהאוס, אני רואה בו זמנית את מה שיש עכשיו ואת מה שהיה פעם. הציור הזה הוא הניסיון שלי לקרוע את מסך הזמן ולתת לשתי המציאויות להתקיים על אותו קנבס.
העולם שמסביב הוא תל אביב של היום: שמיים כחולים, צבעי צהוב ושמנת של הבניינים, אנשים מטיילים עם כלבים, מדרכות אפורות-אורבניות. זהו ההווה החי, הנושם, היומיומי.
אבל במרכז התמונה, כמו גלויה ישנה שהונחה על המציאות, נפער חלון אל העבר. שם, הצבע נעלם. הכל הופך לגווני אפור, שחור ולבן (Grayscale). המכונית המודרנית מתחלפת ברכב אספנות תקופתי, האנשים לבושים בהידור של שנות המנדט או ראשית המדינה, והצללים נעשים דרמטיים יותר.
המעבר הזה בין הצבעוני למונוכרום הוא לא רק טכני; הוא רגשי. הוא מסמל את הדרך שבה הזיכרון עובד אצלנו בראש. אנחנו חיים את הכאן ועכשיו, אבל נושאים בתוכנו “ריבועים” של עבר שקפאו בזמן – זיכרונות ילדות, טראומות, או רגעים של תום שאיננו עוד.
המרפסות המעוגלות המפורסמות של “העיר הלבנה” הן החוט המקשר. הן נשארות זהות גם ב”אז” וגם ב”היום”. הן העוגן היציב בתוך עיר שמשתנה ללא הרף. עבורי, הציור הזה הוא מטאפורה לאדם. כמו העיר, גם אנחנו בנויים שכבות-שכבות. יש לנו חזית צבעונית ומעודכנת, אבל בתוכה תמיד שמור אותו ילד, אותו זיכרון בשחור-לבן שמגדיר את מי שאנחנו.
זו יצירה שמביאה איתה ניחוח של קלאסיקה ונוסטלגיה, אך עושה זאת בשפה ציורית מודרנית ומתוחכמת.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.