“הן לא רואות את האור, אבל הן מרגישות את החום של המאבק שלנו. הציור הזה הוא העדות למה שאי אפשר לראות, ולמה שאסור לשכוח.”
מאז השביעי באוקטובר, משהו בראייה של כולנו השתנה. היצירה הזו נולדה מתוך חוסר האונים ומתוך הצורך לצייר את אלו שקולם נדם, אך נוכחותם צורחת מכל קיר. שלוש הנשים הללו עומדות בפרופיל, זקופות, אצילות, אך עיניהן מכוסות. הבדים שקושרים את עיניהן – באפור, כחול ובורדו – הם סמל לניתוק האכזרי מהעולם, לאי-הוודאות שבה הן שרויות.
אבל הן לא שקופות. הן כאן. הנוכחות שלהן פיזית, כבדה, ומחייבת. אני מצייר אותן כחומה אנושית של כאב ושל תקווה.
הצבעוניות בציור הזה היא כירורגית. הרקע האפור, המדמה קיר בטון או עשן, מייצג את המציאות הקשה, את “המנהרה”, את הקיפאון. מולו, בולטת השמלה הצהובה של הדמות הראשונה. הצהוב הזה הוא לא סתם צבע; הוא הסמל. הוא הזעקה להשבת החטופים. הוא האור שמסרב לדעוך.
הדמות האמצעית לבושה בלבן – צבע של תום ושל תקווה לטיהור. הדמות השלישית חושפת עור או בגד בגוון בשר, מייצגת את הפגיעות הפיזית, את הגוף החשוף לסכנה.
בפינה הימנית העליונה, כמו כוכב צפון, מונחת סיכת החטופים הצהובה. היא קטנה, כמעט מינימליסטית מול משיכות המכחול הגסות של הדמויות, אבל היא העוגן של היצירה כולה. היא מזכירה לנו שכל הכאב האומנותי הזה מתנקז למטרה אחת ברורה ומעשית.
השפתיים של הנשים צבועות באדום בולט. הן חתומות, אבל הצבע שלהן מעיד על חיים. על דם שזורם. על נשימה שמתקיימת מתחת לכיסוי. זוהי יצירה של “פרו-טראומה” לאומית: היכולת להישיר מבט אל הכאב, גם כשהעיניים מכוסות, ולא להפסיק לחכות.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.