“העולם רואה את הריקוד הקליל, את הריחוף. אני בוחר לצייר את הרגע שבו המוזיקה נעצרת, והגוף צונח אל הרצפה כדי להחזיר נשימה.”
היצירה הזו נולדה מתוך התבוננות על מה שקורה כשמסך הקטיפה יורד. הבלרינה שלי יושבת על הרצפה, ראשה מורכן, הידיים נחות על הברכיים בעייפות. בחרתי בזווית לא שגרתית – מבט על (High Angle). זוהי זווית שחושפת הכל, שלא נותנת לדמות להסתתר מאחורי פוזות של במה.
הרקע השחור העוטף אותה הוא הדממה. הוא הבדידות של האמן, המרחב שבו אין מחיאות כפיים, אלא רק ההתמודדות עם הגוף ועם הנפש.
כל הציור נע על הסקאלה שבין השחור של הרקע, ללבן-אפור של חצאית הטוטו, ולגווני העור החמים. בתוך המונוכרומטיות הזו, נעלי הפוינט האדומות זועקות. האדום הזה הוא הלב של היצירה. הוא מסמל את המחיר הפיזי של הריקוד – את הכאב בכפות הרגליים, את הדם, את המאמץ הסיזיפי. אבל הוא מסמל גם את התשוקה הבוערת, את ה”אש” שגורמת לה לקום ולרקוד שוב ושוב, למרות הכאב.
חצאית הטוטו הלבנה מצוירת במשיכות מכחול רחבות וגסות (Impasto). היא לא מגוהצת ומושלמת; היא מקומטת, נשפכת, חיה. היא עדות לתנועה שהיתה ולמנוחה שבאה אחריה. הראש המורכן מסתיר את הפנים, והופך את הבלרינה לסמל אוניברסלי. היא כל אחד מאיתנו שנתן את כל כולו למען מטרה, ועכשיו יושב רגע בחושך, אוסף כוחות לקראת המערכה הבאה.
זוהי יצירה של “פרו-טראומה” שמדברת על המשמעת ועל ההקרבה הנדרשות כדי ליצור יופי בעולם הזה.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.