“יש רגעים שבהם אנחנו מתפשטים מכל ההגנות – מהבגדים, מהמילים, מהציפיות. נשארים רק הגוף, המחשבות, והיין.”
היצירה הזו היא הזמנה לתוך רגע פרטי מאוד. האישה בציור לא פוזה עבור קהל; היא נמצאת בשיח חרישי עם עצמה. כוס היין האדום שהיא מחזיקה קרוב לשפתיה היא לא סמל לחגיגה, אלא עוגן. היא נקודת האחיזה בתוך עולם שלעיתים מרגיש רועד מדי.
בחרתי לצייר אותה בעירום, לא כדי לחשוף את הגוף, אלא כדי לחשוף את הנפש. העירום כאן הוא מצב של כניעה – הפסקת המאבק היומיומי להסתיר ולכסות. היא מרשה לעצמה להיות פגיעה, בוהה אל מחוץ לפריים במבט זגוגי משהו, אולי מחפשת תשובות, אולי פשוט נחה מהשאלות.
העור שלה הוא הסיפור המרכזי ביצירה. הוא לא משטח חלק ואחיד. הוא מורכב מכתמי צבע (Color Blocking) – לבן בוהק של אור, ורוד של חיות, אפור של צל וחום של אדמה. כל כתם הוא פיסת מידע על מה שעבר עליה. הכתף החשופה, החזה, היד שאוחזת בכוס – כולם בנויים כפסיפס של תחושות.
השיער הבלונדיני שלה, המעוצב בקווים חדים וכהים יותר, יוצר מסגרת לפנים המוארות. יש כאן ניגוד חזק בין הרקע הכהה והחמים לבין הלובן של הגוף והאדום העמוק של היין.
הכתם האדום בכוס הוא הלב הפועם של הציור. זהו הצבע החי ביותר בקומפוזיציה. הוא מייצג את התשוקה, את הדם, את החיים עצמם – אבל גם את היכולת שלנו לקהות את החושים, לקחת לגימה אחת שתעמעם את הרעש ותאפשר לנו לנשום.
זו יצירה על “פרו-טראומה” במובן האינטימי ביותר: היכולת לשבת לבד בחושך, חשופה, ולמצוא נחמה בשקט ובצבע.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.