כשאני ניגש לקנבס הזה, אני ניגש אליו מתוך הבנה עמוקה של הפיצול. זוהי יצירה שלא מנסה להסתיר את הקונפליקט, אלא מניחה אותו במרכז הבמה. חצי פנים אנושיות, חמות, עשויות בשר ודם, וחצי פנים שקפאו בזמן, הפכו לאבן, כמעט פסל יווני שנסדק תחת כובד ההיסטוריה האישית.
היצירה הזו היא מראה למצב הנפשי של “פוסט-טראומה” – הרגעים שבהם חלק מאיתנו מתנתק, מתאבן כדי לשרוד, בעוד החלק השני ממשיך לתפקד, להרגיש, ולחיות בעוצמה.
צד שמאל של הציור הוא מונוכרומטי, אפור וקריר. הוא מייצג את המגן, את השריון שבנינו. אבל השריון הזה לא אטום. הסדקים שרצים לאורכו – בקווים חשמליים של כחול, ורוד ואדום – הם לא סימני שבירה, אלא סימני חיים. זוהי האנרגיה שמבעבעת מתחת לפני השטח, הרגש שמסרב להיות מושתק. הם מזכירים את טכניקת הקינצוגי היפנית – האמנות של איחוי שברים בזהב, מתוך אמונה שהשבר הוא חלק מההיסטוריה של האובייקט, ולא משהו שיש להסתיר.
מנגד, הצד הימני הוא חגיגה של ריאליזם וצבע. העין חומה, עמוקה, מביטה ישירות. העור בנוי מכתמי צבע (Color Blocking) שיוצרים נפח, חום ורכות. זהו הצד ששרד, הצד שזוכר איך לנשום.
מאחורי הדרמה של הפנים, בחרתי ברקע של פסים גיאומטריים בצבעים עזים – סגול, כתום, תכלת. זהו העולם החיצון. העולם שלא עוצר מלכת כשאנחנו נשברים. הניגוד בין הפנים המורכבות לרקע הגרפי והשטוח יוצר מתח ויזואלי שמהפנט את העין ומכריח אותה לנוע בין המישורים השונים.
זוהי יצירה על אינטגרציה. על היכולת להחזיק את שני החלקים – את האבן ואת הבשר – ולתת להם להתקיים על אותו קנבס, באותו גוף, באותה נשמה.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.