“הילדות היא המקום היחיד שבו אנחנו יכולים להתנתק מכוח הכבידה. הציור הזה הוא הגעגוע לרגע ההוא, שבו הרגליים לא נגעו בקרקע והלב היה קל.”
היצירה הזו היא מסע בזמן. היא לא מתארת ילדים ספציפיים, ולכן ציירתי אותם כצלליות (Silhouettes) שחורות ואטומות. הם יכולים להיות אני, הם יכולים להיות אתם, הם יכולים להיות הזיכרון של מי שהיינו פעם. הם חסרי פנים כי הזיכרון כבר מטושטש, אבל התחושה – התחושה של הרוח בפנים והתנופה בבטן – נשארת חדה וברורה.
הרקע הוא שריפה של צבע. גוונים עזים של כתום, זהב וצהוב ממלאים את הקנבס. זוהי השקיעה הנצחית של הילדות, האור החם שעוטף את הזיכרונות שלנו ומגן עליהם מפני הקור של ההווה.
יש בציור הזה מתח דרמטי בין השחור המוחלט של הדמויות, הנדנדות והציפורים, לבין האור הבוהק של הרקע. השרשראות של הנדנדות יורדות מלמעלה כמו חבל טבור שמחבר אותנו לשמיים, או אולי לגורל. הציפורים המרחפות סביב הן המחשבות, החלומות, או הנשמות החופשיות שמלוות את הילדים במסע שלהם מעלה ומטה.
בתחתית הציור, חצי עיגול של שמש (או ירח) מבצבץ, כמו עין פקוחה ששומרת מלמטה, או כמו סוף היום שמסמן את המעבר לבגרות.
עבורי, הנדנדה היא המטאפורה המדויקת ביותר לחיים בצל הטראומה והריפוי. יש בה תנועה מתמדת – עליה וירידה, התקרבות והתרחקות, פחד ואומץ. אבל בציור הזה, בחרתי להקפיא את הרגע בשיא הגובה. הרגע של ה”היי” (High), של חוסר המשקל. זו יצירה שמבקשת להזכיר לנו שגם כשאנחנו צלליות כבדות של עצמנו, עדיין יש לנו את היכולת להתנדנד, לצבור תנופה, ולגעת לרגע בשמיים הכתומים.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.