הציור הזה נולד מתוך לילה. לא לילה של שעון, אלא לילה של הנפש. הרקע השחור המוחלט, האטום, הוא ה”אין” הגדול שמאיים לבלוע הכל. זהו הריק שמרגישים ברגעים של הצפה, של טראומה, של בדידות קיצונית.
אבל מתוך השחור הזה – פורצת היא. דמות שאינה לגמרי פיזית, אלא עשויה מאנרגיה. היא שולחת את ידיה למעלה בתנועה שהיא ספק ריקוד, ספק טביעה, ספק תפילה נואשת. הידיים הארוכות, הלבנות-חיוורות, הן האנטנות שמחפשות קליטה, שמחפשות אור, שמחפשות אלוהים או משמעות בתוך הריק.
בניגוד לגוף החיוור, השיער והקווים שעוטפים אותה צבועים בכחול וכסף. הכחול הזה הוא המים החיים, הוא הרוח, הוא הנשמה שפורצת את גבולות הגוף. המשיכות הן מהירות, גליות, כמעט נוזליות. הן מספרות על תנועה מתמדת. אי אפשר לקפוא בתוך החושך – חייבים לזוז כדי לשרוד.
יש כאן דיאלוג אכזרי ויפהפה בין האור לצל. הדמות נראית כאילו היא מוארת על ידי זרקור בודד בתיאטרון חשוך, או על ידי ברק באמצע סערה. היא חשופה לחלוטין, ללא עור, רק עצבים ורגש.
עבורי, היצירה הזו היא הזיקוק של המושג “פרו-טראומה”. היא לא מתכחשת לחושך (הוא תופס את רוב הקנבס), אבל היא בוחרת להתמקד בתנועה כלפי מעלה. הראש המוטה לאחור בצעקה אילמת משחרר את כל מה שהיה כלוא בפנים. זהו רגע של קתרזיס. של שחרור.
זו יצירה שמזכירה לנו שגם בתהומות הכי עמוקים, האינסטינקט האנושי הבסיסי ביותר הוא להרים ידיים ולחפש אחיזה. והחיפוש הזה – הוא הניצחון.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.