“לפעמים האויב הכי גדול הוא לא מי שעומד מולך, אלא הידיים – שלנו או של העבר – שחוסמות לנו את האוויר.”
היצירה הזו היא התיעוד הוויזואלי של התקף חרדה. של הרגע הזה שבו אתה מרגיש שאתה נקרע לגזרים, שכל העולם דורש ממך משהו אחר, או שהזיכרונות מושכים אותך לכל הכיוונים בו זמנית. הדמות המרכזית עומדת בפה פעור, בצעקה שאנחנו לא שומעים אבל מרגישים בבטן. העיניים מכוסות בבד שחור – לא כי היא לא רוצה לראות, אלא כי החושך הפנימי השתלט.
מסביב לדמות, מתוך הריק השחור, מגיחות ידיים. הן לא ידיים מנחמות. הן מושכות, חונקות, תופסות. חלקן נראות כמו ידיים זרות, וחלקן נראות כמו שכפולים של ידיו שלו. זהו המאבק הפנימי בשיאו: הצורך להשתחרר מול הפחד לעזוב. הידיים האפורות יוצרות סבך של תנועה קפואה, כלא של בשר ודם.
הציור כולו עשוי בגווני שחור, לבן ואפור – עולם שאיבד את חיותו. אבל על החזה, על החולצה הלבנה והמקומטת, מתפשטים סדקים אדומים. כמו עורקים שהתפוצצו מרוב לחץ, או כמו שורשים של דם. האדום הזה הוא הסימן היחיד לכך שיש שם לב שעדיין פועם. זהו הכאב, אבל זו גם ההוכחה לחיים.
זוהי יצירה של “פרו-טראומה” במובן החשוף ביותר שלה. היא לא מנסה לייפות את הקושי. היא מניחה את המאבק על הקנבס כדי שנוכל להביט בו מבחוץ, ולנשום.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.