“היא עונדת את הכאב שלה כמו כתר, והוא פורח.”
כשאני מצייר אותה, אני לא מצייר רק אישה עם פרחים. אני מצייר את הרגע הזה שבו הנפש מחליטה, כנגד כל הסיכויים, להצמיח משהו חדש. יש דיסוננס צורם, ועם זאת הרמוני להפליא, בין זר הפרחים הצבעוני, האדום-ורוד הבוער שעל ראשה, לבין המבט בעיניה – מבט שיש בו עייפות, עומק, ואולי השלמה.
היצירה הזו היא עדות לניצחון הרוח. הפרחים הם לא קישוט; הם הראיה לכך שגם מתוך האדמה הסדוקה ביותר, יכול לצאת יופי פראי.
השפה הציורית כאן היא מאבק בין סדר לכאוס. הרקע הכחול העמוק, החתוך בפסים לבנים גיאומטריים, מייצג את העולם החיצון – חד, ברור, חותך. לעומתו, הדמות היא סערה של צבע. הפנים בנויות בטכניקת Color Blocking, כתמים-כתמים של צבע גוף, חמרה, וצללים סגולים המרכיבים את הטופוגרפיה של הרגש.
העיניים שלה ירוקות-טורקיז, בורקות מתוך שכבות השמן, מביטות למעלה בתפילה או בכמיהה. סביב צווארה וראשה, משיכות המכחול משתחררות, הופכות לנזילות יותר, כמו עורקים של חיים שפורצים החוצה.
זהו ציור של “פרו-טראומה”. הוא לא מתכחש לקושי – הוא נוכח בכבדות של העפעפיים, בנטיית הראש – אבל הוא בוחר לחגוג את ההתגברות. הצבעים החמים של הזר (אדום, כתום, ורוד) הם אש של תשוקה ושל חיות שבוערת מעל הראש, מנוגדת לקרירות הכחולה של הרקע.
זוהי יצירה שמזמינה אותך להתבונן פנימה ולהכיר ביופי המורכב שלך עצמך. להבין שהסדקים שלנו הם המקום שבו האור נכנס, ודרכם הצבעים פורצים החוצה.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.