“המסך יורד, האורות כבים, ומה שנשאר זה רק אדם אחד, כובע אחד, ומשפט פרידה אחד שתמיד יש בו קצת אמת וקצת ציניות.”
לצייר את יהונתן גפן זה לצייר את המצפון של התרבות הישראלית. זה לצייר את הילד הנצחי מנהלל, את הציניקן התל-אביבי, ואת המשורר ששבר לנו את הלב ואיחה אותו מחדש עשרות פעמים. בחרתי ברגע הזה – רגע של הכרת תודה, של “נמסטה” או של תפילה חילונית – כדי לסכם חיים שלמים של יצירה.
הכיתוב בתחתית הציור, על רקע הזהב – “הייתם קהל נפלא” – הוא משפט של שחקנים בסוף הצגה. אבל אצל גפן, וביצירה הזו, המשמעות כבדה יותר. זוהי פרידה מהחיים עצמם. זהו רגע שבו הציניות מתפוגגת ונשארת רק הכנות העירומה מול הסוף.
פניו של יהונתן בציור אינם חלקים. הם מפה טופוגרפית של חיים סוערים. השתמשתי בטכניקה של Color Blocking כדי לבנות את המבנה הגרמי שלו – כתמים של ורוד, חמרה, אפור וצהוב שמתחברים יחד ליצירת הבעה. העיניים שלו, מורמות מעט מעלה, מחפשות אולי את האור הבא, או אולי נפרדות מהשורה האחרונה באולם.
הכובע השחור, סימן ההיכר הנצחי, יושב על ראשו כמו כתר של אנטי-גיבור. הידיים המוצמדות במרכז הגוף יוצרות חץ שמוביל את המבט אל הפנים, אל הלב, אל המוקד של הרגש.
יש בציור הזה מתח בין הרקע האפור, המעושן, שמסמל את הדמדומים ואת הערפל, לבין פס הזהב בתחתית שממסגר את המילים. הזהב מעניק למשפט הפשוט הזה מעמד של איקונה, של מצבה תרבותית, של נצח.
כאמן שיוצר מתוך שבר ואיחוי, הדמות של גפן תמיד דיברה אליי. הוא היה אדם שהלך עם הפצעים שלו בחוץ, שהפך את הטראומה (מהמלחמה, מהילדות, מהחיים) למילים. בציור הזה, אני מנסה להחזיר לו מעט מהחסד הזה, ולתת לו את הבמה בפעם האחרונה, בשקט, בצבע, ובכבוד.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.