“אנחנו אף פעם לא תמונה אחת חלקה ומושלמת. אנחנו אלף חתיכות קטנות, צבעוניות ושונות, שמנסות נואשות להתחבר לכדי שלם אחד.”
היצירה הזו היא התיאור המדויק ביותר של חווית ה”אני”. כשאני מביט פנימה, אני לא רואה מקשה אחת. אני רואה אוסף של זיכרונות, של רגשות, של טראומות ושל רגעי אושר – כל אחד מהם הוא חלק פאזל אחר. לפעמים הם מתחברים בקלות, ולפעמים צריך להפעיל כוח כדי שהם ישבו במקום.
בחרתי לבנות את הפנים האלו מחלקי פאזל צבעוניים – אדום, כחול, צהוב, ירוק. כל צבע מייצג תדר רגשי אחר. הראש הקירח והחשוף מסמל את התודעה החשופה, שאין לה איפה להסתתר. אנחנו חשופים, מפורקים, ובו זמנית – שלמים בדרכנו שלנו.
בתוך המבנה המורכב והמלאכותי של הפאזל, יש דבר אחד שנשאר אנושי, חי ונושם: העיניים. העיניים הכחולות, הגדולות והצלולות מביטות החוצה מבעד למסכה המורכבת. הן העדות לכך שיש נשמה בתוך המבנה הזה.
הן מביטות ישירות אליך, הצופה, במבט שיש בו גם פליאה וגם עצב. הן שואלות: “האם אתם רואים אותי? או שאתם רואים רק את החתיכות שמהן אני עשויה?” השפתיים האדומות והמלאות הן עוד עוגן של חיות בתוך הציור, מזכירות שלמרות הפיצול, יש כאן תשוקה ורצון לדבר.
הרקע השחור הכהה הוא קריטי ביצירה הזו. הוא השקט שמאפשר לצבעים לזרוח. הוא ה”כלום” שממנו אנחנו בוקעים. עבורי, הציור הזה הוא מטאפורה לתהליך הריפוי. אחרי משבר, אנחנו מרגישים שהתפרקנו. העבודה שלנו היא לאסוף את החתיכות מהרצפה, ולהרכיב את הפאזל מחדש. אולי התמונה לא תהיה בדיוק כמו שהייתה קודם, אבל היא תהיה צבעונית יותר, מעניינת יותר, ואמיתית יותר.
זו יצירה שמדברת אל כל מי שהרגיש פעם שהוא צריך “לאסוף את עצמו”. היא חגיגה של המורכבות האנושית.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.