“אנחנו רגילים לשמוע אותם שואגים, לראות אותם צדים. אבל הרגע הכי חזק בטבע הוא דווקא הרגע שבו הטורף עוצם עיניים ומתמסר למגע.”
היצירה הזו נולדה מתוך הכמיהה למקום בטוח. העולם בחוץ הוא ג’ונגל – גם עבורנו, בני האדם – ומלא במאבקי הישרדות. בחרתי לצייר את האריה והלביאה (או הכפיר) ברגע של הפסקת אש מוחלטת. אין כאן ציפורניים שלופות, אין כאן דריכות. יש כאן רק מצח נוגע במצח, נשימה שמתערבבת בנשימה.
זהו רגע של הישענות. היכולת להניח את כובד הראש, את כובד האחריות וה”מלכות”, על כתף של מישהו אחר. בטראומה, אנחנו לומדים להיות דרוכים תמיד. הציור הזה הוא התיקון – הוא ההרשאה להרפות את השרירים ולסמוך.
בחרתי בפלטה צבעונית טבעית ושורשית – גוונים של חום, בז’, אוקר, שחור ולבן. אין כאן צבעים מלאכותיים. הכל גולמי, כמו הטבע עצמו. הפרווה והרעמה מצוירות במשיכות מכחול גסות ומהירות, היוצרות טקסטורה חיה ונושמת. אני לא מנסה לייפות את החיה, אלא לתפוס את האנרגיה שלה. הכתמים הכהים של הרעמה מתמזגים עם הרקע הלבן והנקי, משאירים את הפוקוס כולו על נקודת המפגש האינטימית בין השניים.
החלל הלבן (Negative Space) שעוטף את הדמויות הוא לא סתם רקע ריק; הוא הדממה. הוא מנטרל את כל רעשי הסביבה ומכריח אותנו להתמקד ברגש הטהור. העיניים של הדמות השמאלית פקוחות למחצה, במבט עייף אך בוטח. זהו מבט שמכיר בכאב, אך מוצא נחמה בקרבה.
זו יצירה שמכניסה עוצמה שקטה לחלל. היא לא צועקת “תראו אותי”, היא לוחשת “אני כאן איתך”. היא מתאימה לכל מי שמבין שהכוח האמיתי לא נמדד בשאגה, אלא ביכולת להיות עדין.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.