“בין תל אביב של מטה לירושלים של מעלה, בין הבוהמה לקדושה – כולנו מחפשים את השנתון שלנו.”
היצירה הזו היא פצע פתוח של נוסטלגיה וחיפוש זהות. אני מחבר כאן שלושה עולמות, שלושה איקונות שמרכיבים את הפסיפס השבור של הנפש הישראלית, ושל הנפש שלי בפרט. המרחב שבין אריק איינשטיין, אורי זוהר ושולם שטיסל (דובל’ה גליקמן) הוא המרחב שבו מתקיים הדיאלוג הכי מתוח בחברה שלנו – והכי מתוח בתוכי.
המשפט “לא נולדנו בשנתון הנכון”, הכתוב בפונט שחור על רקע זהב בתחתית הציור, הוא לא רק אמירה צינית. זוהי זעקה שקטה של דור שלם שמרגיש תלוש, שמרגיש שהערכים השתנו לו מול העיניים, שמחפש אחיזה בין העבר המיתולוגי להווה המורכב.
בחרתי לצייר את אריק ואורי בשחור-לבן (Grayscale). הם מייצגים את העבר, את הזיכרון, את ה”לול” המיתולוגי שהתפרק. אריק עם הסיגריה הנצחית, המבט המופנם, ואורי עם המבט הממזרי שלפני החזרה בתשובה. הם צללים של תקופה, סדקים של היסטוריה תרבותית.
לעומתם, שולם שטיסל במרכז, מצויר בצבע מלא. הוא ההווה, הוא הדמות הפיקטיבית שהפכה למציאותית יותר מהמציאות. הכובע האדום והמשקפיים האדומים שלו בוערים מתוך הקנבס. הוא מסמל את האבהות, את המסורת, אבל גם את הכאב האנושי הפשוט שחוצה מגזרים.
הניגוד הזה, בין הדמויות המונוכרומטיות לדמות הצבעונית שמרחפת מעליהן, יוצר מתח. האם הצבע הוא החיים האמיתיים? או אולי דווקא העבר בשחור-לבן הוא האמת האבודה?
כשאני מניח את שכבות השמן, אני מרגיש את הפיצול הזה. את הרצון להיות חלק מהחבורה של אריק ואורי בחוף מציצים, ומצד שני את ההזדהות עם כובד הראש והלב של שטיסל. הציור הזה הוא ניסיון לאחות את הקרעים האלו. לחבר את החילוניות הקיצונית עם החרדיות הקיצונית, את הבוהמה עם הישיבה, ולהגיד: כולנו כאן, כולנו טעינו בשנתון, אבל כולנו מחפשים נחמה.
זו יצירה שמדברת על “פרו-טראומה” חברתית. אנחנו גדלים על שברים, והציור הזה לא מנסה להסתיר אותם, אלא למסגר אותם בזהב ולהפוך אותם לאייקון.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.