“כאן, על האספלט שבו חונות היום המכוניות, בערו פעם החולות של ההתחלה. המייסדים עומדים שם עדיין, משקיפים על החלום שהפך למציאות.”
היצירה הזו לא נולדה מתוך רצון לתעד רחוב, אלא מתוך הצורך לעצור את הזמן. לצייר את נחלת בנימין זה עבורי כמו לחזור למקום בטוח, לעוגן, לרגע שבו ההמולה החיצונית משתתקת והרעש הפנימי מקבל צורה וצבע.
אני מצייר בשמן כי הוא חומר חי. הוא נושם. בציור הזה, האפרוריות של הכביש והשמיים היא לא רק צבע – היא התחושה הזו של יום חורפי בנפש, של עננה שמרחפת מעל הטראומה. אבל בתוך האפור הזה, בחרתי “לפוצץ” את המרחב עם הבניין הפינתי הצהוב והכיפה הירוקה. זהו הניגוד שאני חי אותו יום-יום: המתח בין הכאב והשבר, לבין הכמיהה לאור, לצבע, לחיות.
הדמויות הקטנות ברחוב, המכוניות של פעם – הן כמו רסיסי זיכרונות. הן שם, אבל הן חולפות. מה שנשאר יציב הוא המבנה, הקירות, הארכיטקטורה שמחזיקה מעמד גם כשהכל מסביב משתנה.
כשאני עומד מול הקנבס הגדול, אני מחפש את נקודת המאחז. העומק בציור הזה שואב את העין פנימה, אל קצה הרחוב שנעלם באופק. זהו ניסיון ליצור סדר בכאוס. הטראומה לעיתים משטיחה את העולם, הופכת אותו לדו-ממדי ומאיים. הציור הזה הוא הדרך שלי להחזיר לעולם את העומק שלו, את הנשימה, את האפשרשרות להביט למרחק ולראות תקווה.
הטקסטורה של השמן גסה, מוחשית. אם תתקרבו, תראו את משיכות המכחול הנאבקות ואת השכבות שנערמו זו על גבי זו – בדיוק כמו הנפש שלנו, שנבנית מחדש שכבה אחר שכבה, סדק אחר סדק.
היצירה הזו מבקשת קיר שיתן לה כבוד. היא מביאה איתה שקט נוסטלגי, אבל גם עוצמה של צבע שלא מתנצל. זהו ציור נוף אורבני תל אביב שלא רק מקשט את החלל, אלא מייצר בו שיח. הוא מזמין את הצופה לקחת רגע, לנשום עמוק, ולהיזכר שגם בתוך האפרוריות, תמיד יש פינה של אור שמחכה להתגלות.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.