היצירה הזו היא פצע פתוח עטוף ביופי. ציירתי כאן את נופי העוטף, את הקיבוץ שהיה פעם גן עדן עלי אדמות, והפך ברגע אחד לגיא צלמוות. במבט ראשון, הציור נראה פסטורלי – בית צהוב, שביל עפר, עץ גדול ושדה פורח. אבל מי שמביט לעומק, רואה את הצללים.
השקט בציור הזה הוא לא שקט של שלווה; הוא שקט של “אחרי”. זהו הרגע שבו האבק שקע, והותיר אחריו רק את הטבע שממשיך בשלו, אדיש לכאב האנושי, ואת הזיכרונות שמרחפים באוויר.
העץ הבוכה והדמות הבודדה
בצד שמאל, עץ גדול וכהה (אולי ערבה בוכייה או אקליפטוס עתיק) חולש על הקומפוזיציה. הגזע שלו עבה, שורשי, והענפים שלו נופלים מטה בכבדות, כמו דמעות שמסרבות להתייבש. הוא השומר של הזיכרון.
במרכז, דמות בודדה עומדת בגבה אלינו, מביטה אל האופק, אל השדה הכחול-ירקרק. מי היא הדמות הזו? האם זה ניצול שחזר? האם זו רוח רפאים של מישהו שהיה? היא עומדת קטנה מול הטבע ומול ההיסטוריה, מחפשת תשובות בתוך הנוף המוכר שהפך לזר.
הבית הצהוב – סמל למה שהיה
הבית מימין, עם הקירות הצהובים והגג האדום, הוא סמל ל”בית” הישראלי, הקיבוצי. הקירות שלו סדוקים מעט, האור נופל עליו בזווית של בין ערביים. החלונות פתוחים, אך חשוכים. יש כאן ניגוד חריף בין הצבעוניות החמה של הבית והשדה הפורח, לבין המלנכוליה הכבדה ששורה על הציור כולו.
זו יצירה של “פרו-טראומה” לאומית. היא לא מראה את הזוועה, אלא את החלל שהיא הותירה. היא מתעדת את היופי של חבל הארץ הזה, יופי שנמהל בעצב אין סופי, ומזכירה לנו שגם כשהבית פצוע – השורשים עדיין באדמה.