“לפעמים, המסע הכי גדול הוא פשוט לעצור. להניח את המשוטים, ולתת לאלפי הגוונים של החוף להחזיק אותך.”
הסירה הזו לא נטושה. היא נחה. היא הגיעה אל החוף אחרי מסע ארוך בים הכחול והעמוק שברקע, וכעת היא יושבת על קרקע יציבה. אבל הקרקע הזו אינה חול רגיל; היא מורכבת מאלפי חלוקי נחל צבעוניים – אדום, סגול, צהוב, כחול. כל אבן היא זיכרון, כל כתם צבע הוא רגש שעברנו בדרך.
עבורי, הציור הזה הוא רגע של נשימה עמוקה. זהו הרגע שבו הנפש (הסירה הלבנה) מפסיקה להילחם בגלים ומסכימה להיות מוכלת על ידי המציאות הצבעונית והמורכבת שיצרנו לעצמנו.
החוף בציור בנוי בטכניקה של אימפסטו (שכבות צבע עבות). אני מניח את הצבעים בכתמים ברורים וגסים, יוצר סוג של פסיפס כאוטי. במבט ראשון זה נראה כמו רעש ויזואלי, אבל כשמתרחקים, מבינים שהכאוס הזה הוא הדבר שמחזיק את הסירה.
יש כאן ניגוד חריף שבונה את הקומפוזיציה:
למטה: החוף הרועש והתוסס, מלא חיים ופיצול של גוונים חמים.
למעלה: הים והשמיים, צבועים בכחול עמוק, כמעט מלנכולי, שמייצג את האינסוף ואת השקט של המעמקים.
במרכז: הסירה הלבנה, נקייה, פשוטה, משמשת כגשר בין הרגש המתפרץ לשקט התהומי.
אני רואה ביצירה הזו מטאפורה לריפוי. אנחנו בונים את החוסן שלנו (“החוף”) מתוך השברים של העבר שלנו. אנחנו לא מעלימים את האבנים הצבעוניות והכואבות, אלא הופכים אותן למצע שעליו אנחנו יכולים לנוח בבטחה. הסירה הלבנה, עם הפסים השחורים והכחולים, היא העדות לכך ששרדנו את הים.
זו יצירה שמביאה איתה תחושה של בית, לא במובן של קירות וגג, אלא במובן של מקום בטוח בתוך עצמך.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.