“הבניינים הם העדים השקטים של חיינו. הם ראו את הכרכרות, הם רואים את האוטובוסים, והם ימשיכו לעמוד שם גם אחרינו.”
זוהי היצירה השנייה בסדרת “תל אביב אז והיום”. אם בציור הקודם הבטנו על רחוב מגורים, כאן אנחנו עומדים בלב הפועם והסואן של העיר – המפגש של אלנבי ונחלת בנימין, מול האייקון הארכיטקטוני “בית פולישוק”.
הציור הזה הוא מסע בזמן על קנבס אחד. הוא לא חוצה את המציאות בקו ישר, אלא נותן לעבר ולהווה להתערבב זה בזה. מצד אחד – העיר של פעם, בגווני אפור, שחור ולבן (Grayscale), עם המכוניות הישנות והדמויות המעומעמות שנראות כמו רוחות של תקופה אחרת. מצד שני – תל אביב של היום, שטופת שמש, עם הדקל הירוק והעוצמתי, השמיים הכחולים והצבעוניות החמה של מלון הבוטיק המשופץ.
הבחירה לחצות את הבניין עצמו – חציו אפור וחציו צבעוני – היא אמירה על הזיכרון. הקירות המעוגלים של הבאוהאוס זוכרים את הכל. הם ספגו את הפיח של שנות ה-50 ואת השיפוץ הנוצץ של שנות ה-2000.
החלק האפור: הוא הנוסטלגיה. הוא השקט, הוא האלגנטיות האירופאית שהבאנו לכאן. הוא מייצג את השורשים, את הבסיס שעליו הכל נבנה. החלק הצבעוני: הוא הכאן ועכשיו. הוא הישראליות המתפרצת. עץ הדקל הגדול בצד ימין הוא הניגוד המוחלט לבטון – הוא הטבע הפראי שצומח בתוך העיר. הצבע הכתום-אפרסק של הבניין המשופץ זורח מול השמיים הכחולים.
עבורי, סדרת הציורים הזו היא טיפול בזהות. אנחנו חיים במדינה שנעה כל הזמן בין עבר מפואר (וכואב) לבין הווה אינטנסיבי. הציור הזה מנסה לעשות שלום בין הזמנים. הוא מראה שהשחור-לבן והצבע הם לא אויבים; הם משלימים. אי אפשר להבין את תל אביב הצבעונית של היום, בלי להכיר את השלד האפור והחזק שעליו היא עומדת.
זו יצירה שמכניסה לבית לא רק יופי אורבני, אלא גם עומק היסטורי ותחושה של המשכיות.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.