היצירה הזו נולדה מתוך רצון להפוך את היוצרות. בדרך כלל, כפות הרגליים הן החיבור שלנו לאדמה, למציאות, לכובד. כאן, בחרתי בפרספקטיבה קיצונית מלמטה (Worm’s-eye view), זווית שבה הרגליים הן הדבר הקרוב ביותר לצופה, אך הן אינן דורכות על דבר. הן מרחפות. הן חשופות.

הזוג הזה – הוא בג’ינס וחולצה מכופתרת, היא באדום ושחור – נמצא במצב של ביניים. האם הם נופלים? האם הם עולים? זה לא משנה. מה שחשוב הוא הניתוק מהמציאות המעיקה והכניסה אל מרחב של “ציפה”. זהו המרחב שבו הטראומה מפסיקה למשוך למטה, והנפש מקבלת אישור להמריא.

הסוליות כמפה של רגש

בחרתי להתמקד בכפות הרגליים באופן כמעט מונומנטלי. הן מצוירות בטכניקה של Color Blocking, כתמים גסים של גווני עור, חול וצל. הסוליות הן האיבר שעובד הכי קשה בגוף, הן אלו שסופגות את המכות של הדרך. כשהן מופנות כלפי השמיים (או כלפינו), זוהי התמסרות מוחלטת. זוהי חשיפה של המקום הכי פגיע ומוצנע שלנו.

העור שלהם לא חלק; הוא מספר סיפור. הג’ינס הכחול שלו מתמזג עם השמיים, והשמלה שלה יוצרת קונטרסט חם בתוך הקרירות הכחולה.

כחול של שקט ואי-ודאות

הרקע הוא שמיים? מים? או אולי סדין של חלום? השימוש במשיכות מכחול רחבות ופתוחות של תכלת ולבן יוצר תחושה של תנועה ורוח. אין כאן קו אופק. אין כאן למעלה או למטה. עבורי, הציור הזה מייצג את השחרור משליטה. במערכות יחסים, כמו בריפוי, יש רגע שבו צריך להפסיק לנסות “לעמוד על הרגליים” ופשוט לתת לעצמנו להיות מוחזקים על ידי משהו גדול מאיתנו – האהבה, האמונה, או האמנות.

זו יצירה שמשנה את הפרספקטיבה בחלל. היא גורמת לצופה להרים את הראש, ולתהות איך זה מרגיש ללכת על עננים.