“אנחנו אף פעם לא צועדים לבד. אנחנו צועדים עם מי שהיינו, ועם מי שכמעט הפסקנו להיות.”
זהו הציור הקשה ביותר שציירתי. לא בגלל הטכניקה, אלא בגלל המראה. לצייר את עצמך זה לקלף את העור ולהביט ישירות אל תוך הרקמה החשופה של הנפש. ביצירה הזו, אני לא מסתיר דבר. אני מניח על הקנבס את האמת הכי גולמית של חיי: החיים בצל הפוסט-טראומה.
במרכז הציור עומד “אני” של ההווה. לבוש בחולצה אדומה – צבע של דם, של חיות, אבל גם של אזעקה ודריכות תמידית. הפנים שלי בנויות כפאזל של כתמי צבע (Color Blocking), שברים-שברים של עור, אור וצל שמתאמצים להחזיק יחד מבנה של פנים שלמות. על המצח, כתמים אדמדמים, כמו סימני חבלה פנימיים, כמו המחשבות הבוערות שלא נותנות מנוח.
מאחוריי, כמו רוחות רפאים שלא מרפות, ניצבות שתי דמויות נוספות. זהו שוב אני. אלו הם החלקים שקפאו בזמן, החלקים שנשארו “שם”. הם צבועים בשחור-לבן, כמו צילום רנטגן של הנפש, כמו זיכרון דהוי שמסרב להיעלם. הם מביטים מעבר לכתף שלי, לוחשים באוזניי את מה שהיה, בעוד העיניים של הדמות המרכזית מנסות להתמקד בכאן ועכשיו.
הרקע הכחול הכהה עוטף את שלושתנו בדממה קרירה. זהו הפיצול בהתגלמותו הוויזואלית – המתח שבין האדם שמתפקד, שיוצר, שנושם, לבין הצללים שמרחפים תמיד ברקע התודעה.
הציור הזה הוא אקט של “פרו-טראומה”. בחרתי להוציא את הצללים האלו החוצה, לכלוא אותם בשמן על קנבס, כדי שאוכל להתבונן בהם מבחוץ במקום להרגיש אותם רק מבפנים. זוהי לא כניעה לכאב, אלא שליטה בו. העיניים שלי במרכז מביטות אליך, הצופה, במבט שיש בו עייפות אך גם נחישות עצומה. זהו מבט שאומר: אני כאן. אני שלם סך כל חלקיי, גם השבורים שבהם.
זוהי יצירה אינטימית שפותחת צוהר לדיאלוג על מה שלא מדברים עליו מספיק – על הפצעים השקופים ועל הכוח העצום שנדרש כדי לקום בבוקר ולבחור בחיים.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.