“לפעמים, הדרך היחידה לשרוד את העולם שבחוץ היא לכסות את העיניים, ולתת לצבעים שבפנים להוביל.”
היצירה הזו היא כוריאוגרפיה של הישרדות. על הקנבס עומדות שלוש דמויות – או אולי זו אותה אישה בשלושה מצבי תודעה שונים. הן לבושות שחור, אלגנטיות, מוקפדות, אבל העיניים שלהן חסומות. בחרתי להשתמש בצבעי היסוד לכיסויי העיניים: אדום, כחול, צהוב. אלו הם אבני הבניין של כל מה שאנחנו רואים בעולם, אבל כאן, הם דווקא אלו שחוסמים את הראייה. זהו הפרדוקס של הטראומה: האלמנטים שבונים את המציאות שלנו, הם לפעמים אלו שאנחנו הכי מפחדים לראות.
הדמויות מוצבות על רקע אדום שטוח, אינטנסיבי ובלתי מתפשר. האדום הזה הוא הרעש. הוא העולם שצועק, הסכנה, התשוקה, או הכאוס. מול האדום הבוער הזה, הדמויות בוחרות להתנתק. כיסוי העיניים האדום מתמזג עם הרקע – זוהי הכחשה. כיסוי העיניים הכחול הוא הקור, הריחוק, הניסיון להרגיע את הלהבות. כיסוי העיניים הצהוב הוא האזהרה, או אולי קרן אור פנימית שאנחנו מנסים לשמר.
שימו לב לידיים. הן משחקות תפקיד לא פחות חשוב מהעיניים המוסתרות. הן מונפות באוויר בתנועות שבין ריקוד להתגוננות. הן ענודות תכשיטים, שומרות על פאסון, אבל המתח באצבעות מסגיר את הסיפור האמיתי. זו יצירה על דיסוציאציה (ניתוק). על הרגעים שבהם הנפש אומרת “עד כאן”. היא מחלקת את עצמה לחלקים, שמה מחסומים צבעוניים, ובוראת לעצמה מציאות אלטרנטיבית שבה לא חייבים לראות הכל.
אני מצייר את הרגע הזה לא מתוך ביקורת, אלא מתוך חמלה. העיוורון הזה הוא לפעמים המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו כדי להחלים.
לכל פורטרט יש נשמה, ואני רוצה לוודא שהוא מוצא את הבית המושלם. אם ציור נגע בך, אל תהססו לפנות – נשוחח על הסיפור שמאחורי היצירה, ואשמח לייעץ לך באופן אישי כיצד להכניס את נוכחותה המדויקת אל החלל שלך.