מאיפה מגיע הצבע? | המסע שמאחורי הקנבס
אני לא מחכה למוזה שתדפוק בדלת. המוזה שלי היא החיים עצמם, על כל הסדקים, השברים והרגעים המוארים שבהם
רבים שואלים אותי מאיפה מגיעים הרעיונות. למה העיניים בציורים שלי תמיד נוקבות כל כך? למה הצבעים מונחים בכתמים גסים ולא במעברים רכים? התשובה פשוטה וכואבת: אני מצייר כדי לנשום.
היצירה עבורי היא לא תחביב ולא רק מקצוע. היא פעולה הישרדותית. היא הדרך שלי לקחת את הכאוס שמתחולל בראש ולהפוך אותו למשהו שאפשר להסתכל עליו, לגעת בו, ואולי אפילו למצוא בו יופי.
פרו-טראומה: ליצור מתוך השבר
ההשראה הראשונה והחזקה ביותר שלי מגיעה מההתמודדות האישית עם פוסט-טראומה. במשך שנים, ה"רעש" הפנימי איים להחריש את האוזניים. הציור הפך למקום המפלט. אני מאמין במושג שאני קורא לו "פרו-טראומה". במקום לתת לפצע לנהל אותי, אני משתמש בו כדלק. כל ציור הוא ניסיון לאחות שבר, לחבר חלקים שהתפזרו, ולבנות מחדש את הזהות שלי – שכבה אחר שכבה של שמן.
השפה: למה Color Blocking?
אם תתקרבו לציורים שלי, תראו שהפנים אף פעם לא חלקות. הן מורכבות מכתמים-כתמים של צבע. זה לא מקרי. אנחנו לא עשויים מקשה אחת. הנפש האנושית היא פסיפס. יש לנו צד מואר, צד אפל, צד כועס וצד אוהב. טכניקת ה-Color Blocking מאפשרת לי להניח את הניגודים האלו זה לצד זה בלי לטשטש אותם. אני לא מנסה "לייפות" את המציאות או למרוח אותה; אני מניח אותה כמו שהיא – גולמית, צבעונית, ואמיתית.
הענקים שעל כתפיהם אני עומד
ההשראה שלי יונקת משני קצוות של עולם האמנות, שמתחברים אצלי על הקנבס:
וינסנט ואן גוך: בגלל הכנות הבלתי מתפשרת. ואן גוך לימד אותי שצהוב יכול להיות צבע של כאב, ושמשיכת מכחול יכולה להיות זעקה. אני מחפש את הטוטאליות הרגשית שלו בכל יצירה.
סלבדור דאלי: בגלל האומץ לשבור את המציאות. היכולת לקחת שעון ולמוסס אותו, או לקחת פנים ולפרק אותן, היא ההשראה שלי לציורים הסוריאליסטיים. ההבנה שהאמת נמצאת לפעמים דווקא בחלום.
המציאות הישראלית: יופי בתוך אבק שריפה
אי אפשר ליצור כאן, על האדמה הזו, ולהישאר אדיש. הנופים שלי, הפורטרטים של החיילים, הנשים והרבנים – כולם מושפעים מהדופק הישראלי המואץ. מאז השביעי באוקטובר, ההשראה קיבלה גוון נוסף של דחיפות. הצורך לתעד את הכאב הלאומי, את העיניים המכוסות ואת הלב הפועם של העם הזה, הפך לחלק בלתי נפרד מהיצירה שלי.
המוטיבים החוזרים
ישנם סמלים שתראו חוזרים שוב ושוב בעבודות שלי, וכל אחד מהם הוא עוגן:
העיניים: תמיד גדולות, תמיד מדברות. הן השער לנשמה והחלק היחיד בציור שלעיתים נשאר "נקי" וצלול בתוך הכאוס הצבעוני.
הפיצול: דמויות כפולות, פנים חצויות, השתקפויות במים. אלו הם הביטויים לחיפוש המתמיד אחר הזהות השלמה.
הזהב והסדקים: בהשראת ה"קינצוגי", אני אוהב להדגיש את הסדקים בזהב או בצבע עז. הפגמים שלנו הם מה שהופך אותנו ליצירת מופת חד פעמית.
אמנים שמלווים אותי ביצירה
וינסנט ואן גוך
אמן של רגש חשוף ואור לא צפוי. אצלו כל תנועה של מכחול היא כמעט פעימת לב.
סלבדור דאלי
שפת תת-מודע פרועה, דימויים של חלום, ולחישה מהעולם שמעבר.
פרידה קאלו
כאב גופני ונפשי שהופך לצבע וחיים. בעיניי – אומץ בצורת ציור.
ההזמנה שלי אליכם
אני לא מצייר כדי שתגידו “איזה ציור יפה”. אני מצייר כדי שתעצרו מול הקנבס ותרגישו משהו זז בבטן. אני מזמין אתכם לא רק להסתכל על הציורים, אלא להרגיש דרכם. למצוא בהם את השברים והתקוות שלכם, ולתת לצבע להיכנס.